רש"י על יומא ב׳ א:א׳-כ״א ב:ט״ו

1 מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג - שכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא דף יב: דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא דף ו. מפרש למה מפרישין:

2 ללשכת פרהדרין - כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן:

3 ומתקינין לו - ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:

4 ובעד ביתו - גבי יוה"כ כתיב באחרי מות:

5 א"כ - דחיישת למיתה:

6 אין לדבר סוף - שמא גם זו תמות:

7 גמ' שריפת הפרה - פרה אדומה:

8 שעל פני הבירה - לקמיה מפרש מאי בירה:

9 צפונה מזרחה - במקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה:

10 שכל מעשיה - של פרה:

11 כלי גללים - צפיעי בקר מפרש להו במנחות בפ' ר' ישמעאל מנחות דף סט::

12 כלי אדמה - שאין עשויין ככלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהוא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים:

13 מאי טעמא - תקינו לה כלים הללו:

14 דטבול יום - לקמן יליף בפרק טרף בקלפי יומא דף מג: והזה הטהור כו':

15 כי היכי דלא ליזלזלו בה - לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה וזו אחת מהן:

16 כיון דחטאת היא - חטאת נקראת שנאמר במדבר י״ט:ט׳ למי נדה חטאת היא:

17 וחטאת טעונה צפון - חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה:

18 וכתיב - בפרה שם אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי:

19 כי היכי דליהוי היכירא - לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה:

20 הבירה אשר הכינותי - אשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים:

21 מנא הני מילי - דבעי פרישה ליוה"כ ולפרה:

22 כאשר עשה - במלואים שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים שנאמר ויקרא ח׳:ל״ה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ובשמיני עבדו שנאמר שם ט ויהי ביום השמיני קרא וגו' וכתיב קרב אל המזבח וגו' כאשר וגו' צוה לעשות לדורות לפרוש ז' לפני עבודת יום אחד:

23 דלפני עשייה - קיום המצוה:

24 ואימא צוואה דקרבנות - להצריך כל כהן העובד במקדש פרישה לקרבנות ציבור:

25 זו היא שיבה וזו היא ביאה - לדון גזירה שוה זה מזה מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ וקוצה וטח:

26 ואימא כפרה דקרבנות - כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכפר עליו הכהן:

27 מי ידעינן הי מתרמי - והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן יומא דף כב.:

28 הכי גרסינן אמרי אלמה לא ניבעי פרישה לכולה משמרת בית אב - אלמה לא בתמיה אינך יכול לומר בהן פרישה הרי יש לומר על כל בית אב של משמרת החלוקין לימי שבת לשמש איש יומו שיפרשו כל בית אב שבעת ימים קודם היום הקבוע לו:

29 דבר הקבוע לו זמן - יוה"כ מדבר הקבוע לו זמן המילואים שנאמר שמות מ׳:ב׳ ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' והוא היה שמיני למילואים:

30 הנוהג פעם אחת בשנה - מילואים פעם אחת הוא דהוו בשנה:

31 אי חג המצות - כלומר יש לך לומר שעל חג המצות נאמר הואיל ופתח בו תחילה בכל מקום או על חג הסוכות הואיל ומרובה מצותו בסוכה ולולב וערבה וניסוך המים:

32 ליום א' - בשביל יום שמיני לבדו:

33 ואימא שמיני - עצרת:

34 הזה כתיב - כאשר עשה ביום הזה:

35 כזה - לא הצריך פרישה אלא לדוגמתו:

36 לענין פז"ר קש"ב - פייס לעצמו שאין פייס בפרי החג אצל המשמרות שכל המשמרות שונות ומשלשות בהן לפי חשבון סדרן כמו ששנינו במסכת סוכה דף נה: אבל פר של שמיני בתחילה מפיסין עליו:

37 זמן לעצמו - לברך שהחיינו:

38 רגל לעצמו - שאין שם חג הסוכות עליו:

39 קרבן לעצמו - שאין קרבנו שוה לכל שאר ימות החג שכולם פרים מרובים ואילים שנים וי"ד כבשים וכאן פר אחד איל אחד ושבעה כבשים:

40 שיר לעצמו שאין שירו שוה לכל שאר שירות ימי החג כל שיר ימי החג מדבר מעין גזל מתנות עניים ואותן של חול המועד מפורש שם. במס' סוכה הומ"בהי ושל שמיני עצרת אינו מעין אסיף ולא פירשו לנו איזהו שירו:

41 ברכה לעצמו ברכה שהיו מברכין לתפלת חיי המלך כדמפורש בתוספ' פ"ד דסוכה על שם ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך מלכים א ח׳:ס״ו:

42 תשלומין דראשון הוא - אלמא טפל דידיה הוא:

43 דנין פר אחד ואיל אחד - עבודת מוסף יום הכפורים פר אחד ואיל אחד ועבודת שמיני למלואים פר אחד ואיל אחד דכתיב ויקרא ט׳:ב׳ קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו':

44 איל אחד הוא - שהיה קרבן ציבור ביוה"כ הוא האמור כאן באחרי מות ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה הוא האמור בפינחס למוספין:

45 התם חד לחובת היום - ההוא דאחרי מות חובת היום ואינו קרוי מוסף ולא כתיב התם מלבד עולת הבקר כדכתיב בכל המוספין מלבד עולת הבקר דמשמע זה מוסיף על דבר יום ביומו:

46 לאפוקי עצרת דתרווייהו חובת היום נינהו - לחובת שתי הלחם כתיב שם כג והקרבתם על הלחם וגו' ואילים שנים ובחובת היום דמלואים איל אחד הוא דהוה:

47 דנין פר שלו - דמלואים משלו הוא דכתיב קח לך עגל וביוה"כ נמי איכא פר ואיל משלו בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו' לאפוקי עצרת וראש השנה דציבור נינהו:

48 ועשה לך - כמו עשה לך שתי חצוצרות כסף:

49 כביכול - אני שמעתי אם היה ציבור יכול להתכפר בשל יחיד הייתי רוצה ואני אומר לפי שדבר קשה הוא לומר שהקב"ה קץ בישראל אומר כביכול כלומר על כרחינו יאמר כן כאילו אי אפשר לומר כן וכן כל כביכול שבהש"ס:

50 בזמן שהן עושין רצונו של מקום - נקראת העבודה על שמם:

51 קח לך למה לי - דשני קרא בדיבוריה ממה שהתחיל לדבר:

52 עד כאן לא פליגי - תירוצא הוא:

53 דנין פר לחטאת ואיל לעולה - ביוה"כ יש פר לחטאת ואיל לעולה בקרבן יחיד דכהן גדול בזאת יבא אהרן וגו' ודשמיני למילואים נמי עגל לחטאת ואיל לעולה:

54 עבודה בכהן גדול - ביום הכפורים מעבודה בכ"ג במלואים דכתיב ויקרא ט׳:ח׳ ויקרב אהרן אל המזבח:

55 אילימא תחלה בכהן גדול - דנין יום הכפורים שהיא עבודה ראשונה שהוטלה בכהן גדול בקרבנות צבור ביוה"כ הראשון מעבודת שמיני למלואים שהיא עבודה ראשונה שנעשית על ידי כהן גדול מעולם:

56 תחלה במקום - יום הכיפורים יש לו עבודה לפני לפנים שביום הכיפורים הראשון היתה תחלה במקום שקודם לכן לא נכנס אדם שם לעבודה ויום שמיני למלואים היתה עבודה תחלה במזבח החיצון ואם בשביל ששימש משה כל שבעת ימי המלואים אין קרויה עבודה אצל עבודת כהנים שהוא בלבוש בגדי כהונה ושל משה בחלוק לבן שלא הוכשר אלא לשעה:

57 ר' יוחנן מתני חדא - לא דריש מהאי קרא דכאשר עשה ביום הזה אלא חדא פרישה:

58 מעלה בעלמא - מפני הקל שהקילו בה לטמא מדעת הכהן השורפה עשו בה מעלות רבות:

59 מהיכא ילפת לה - להך פרישה:

60 אי מה מלואים כל הכתוב מעכב בהן - כדילפינן לקמן בשמעתין יומא דף ה.:

61 ולא קתני מפרישין - ואם יארע פסול בכהן גדול ישמש זה בלא פרישה:

62 אלא מר מהיכא יליף אמר ליה מסיני - שמצינו שפירש משה קודם כניסתו למחנה השכינה:

63 ויכסהו הענן - למשה:

64 ר' יהודה בן בתירא - לקמן בפרקין יומא דף ו.:

65 לטומאת ביתו - שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה ולא יכול לעבוד ביום הכפורים:

66 זה וזה - כהן דיום הכפורים וכהן דפרה:

67 כל שבעה - ימי דהפרשה:

68 מכל חטאות שהיו שם - מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל כך שנינו במסכת פרה פ"ג משנה יא ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה:

69 דהואי נמי הזאה - בפרישה דמלואים כל ז' דכתיב ויקרא ח׳:ל״ג ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחוק יום הראשון:

70 ובמלואים דם - הזאת מלואים של דם כדכתיב:

71 דתני ר' חייא כו' - לקמיה בשמעתין מייתי לה:

72 מעלה בעלמא - בפרה כדאמרן וביוה"כ לכבוד כניסת מחנה שכינה:

73 תניא כוותיה דרבי יוחנן - דיליף ממלואים:

74 כריש לקיש - דיליף מסיני:

75 בזאת - קרא יתירא הוא כדלקמן למדרש ביה ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין במקום אחר יבא אהרן אל הקדש:

76 מאי היא - באיזה ענין:

77 ושימש יום אחד - עבודת שמיני הוטלה עליו שנאמר ויקרא ט׳:ז׳ קרב אל המזבח:

78 לאפוקי צדוקים - שהיו משנין עבודת קטורת יוה"כ כדלקמן בהוציאו לו יומא דף נג. שהיו נותנין הקטורת על האש בחוץ ואחר כך מכניסים:

79 לחנכו - ללמדו:

80 וכשם שמפרישים - לא מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא:

81 אמרת - אמור מעתה:

82 מאי בזאת - לשון נקבה פר ואיל דכתיבי בתריה לאו נקיבות הן:

83 שמע מינה - בענין מלואים ופרישה לשון נקבה:

84 כהן גדול קמא - אהרן לבדו כל ימיו אבל דורות הבאים לא תנהוג שלא נאמר אלא אהרן:

85 זה מעשה כו' - כלומר אי אתה יכול לומר ויכסהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מראש חדש שבאו לסיני עד יום מתן תורה ואין כאן פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישתן מן האשה ומצות הגבלה זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחילת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר עשרת הדברות היה ששה ימים הללו:

86 ר"ע אומר - קודם עשרת הדברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמראש חדש עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן מכות דף כד. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:

87 ויכסהו הענן להר - ולא למשה שהרי כל אותן ששת ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים שמות י״ט:ח׳ וישב משה את דברי העם אל ה' ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחר לך רד העד בעם:

88 ולא בא הכתוב - לומר ויקרא אל משה לבדו אלא לחלק לו כבוד:

89 למרק אכילה ושתיה - ר' נתן סבר לה כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה הואי אך לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמלאכי השרת אבל בעלמא לא בעינן מירוק:

90 לאיים עליו - הוא נמי סבר לה כר' יוסי הגלילי דפרישה למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה:

91 במקום גילה - מתן תורה של לוחות דכתיב תהילים י״ט:ט׳ פקודי ה' ישרים משמחי לב:

92 במאי קא מיפלגי - מה ראייה מביאין לדבריהן:

93 ניתנה תורה - עשרת הדברות ומקראי ילפי טעמייהו תנא קמא ורבי יוסי במסכת שבת פרק רבי עקיבא:

94 מ"ד בששה כו' - כדי נסבא הכא ופירוש היה בספרים כי היכי דלא תיקשי לך לקמן היאך שלמו ארבעים בי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות:

95 בשבעה עלה - לקבל הלוחות ושהה מ' יום:

96 ר' יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא - הלכך על כרחך ששה ימים ויום השביעי על כרחך אחר עשרת הדברות היו ופירש משה ששה ימים ובשביעי נכנס לקבל הלוחות:

97 ור"ע סבר לה כרבי יוסי - הלכך שביעי זה ז' לחודש היה:

98 בשלמא לר"ע - דאמר לא הוי פרישה התם מ' יום הוא ולא יותר ושלמו בי"ז בתמוז כ"ד בסיון שהרי ו' ימים עברו ממנו ובשביעי עלה וכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה נתעכב לירד בתוך י"ז בתמוז שהוא מ' שלימין:

99 קול לו קול אליו - וישמע את הקול מדבר אליו במדבר ז׳:פ״ט לו היה יכול לומר וכתב מדבר אליו ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול באהל מועד משהוקם המשכן ונדבר עמו מעל הכפורת לא היה הקול נשמע לישראל דהאי קרא דוישמע את הקול באהל מועד כתיב רישיה דקרא ובבא משה אל אהל מועד וגו':

100 שהוא בבל יאמר כו' - תלמוד לומר לאמר לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות:

101 מכלל דתרוייהו וכו' - מהדר לעיל מדאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן אי מה מלואים כל הכתוב בהן וכו' ואודי ליה מכלל דתרוייהו כו':

102 ותסתיים - פלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא דפליגי בהא מילתא בעלמא תסתיים מהכא דרבי יוחנן הוא דאמר כל הכתוב בהן מעכבא בהן:

103 דבר שאין מעכב בהן לדורות - לקמיה מפרש לה:

104 שירי מצוה - כלומר שלא חש לחשוב אותה מצוה ולא סמך:

105 כאילו לא כיפר - מן המובחר:

106 וכיפר - דאין כפרה אלא בדם כדאמרינן בזבחים דף ו. כיפר לגברא דעיקר כפרה בדם אבל לא כיפר נמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר:

107 ולא קתני מפרישין - ואע"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני שמע מינה פרישה לא מעכבא בה עבודה:

108 ריבוי שבעה - שישמש כ"ג שבעה ימים רצופים כשממנין אותו בכהונה גדולה וילבש שמונה בגדים בשעת עבודה וריבוי לשון מרבה מרובה בגדים שהוא משמש בשמונה וההדיוט בארבעה:

109 משיחת שבעה - שיתנו שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו ז' ימים רצופין:

110 כל הכתוב בהן - ז' ימים ימלא וגו' ויקרא ח׳:ל״ג וכל מילוי ידים האמור שם לבישת בגדים הוא שנאמר שמות כ״ט:כ״ט ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם וגו' ומשיחה נמי כל שבעה מדאיתקש משיחה לריבוי:

111 וכפר הכהן אשר ימשח אותו - גבי יוה"כ באחרי מות כתיב:

112 מה תלמוד לומר - אם ללמד שתהיה עבודה בכ"ג והלא כל הפרשה באהרן נאמרה בזאת יבא אהרן ונתן אהרן והקריב אהרן ובא אהרן ויקרא ט״ז:ג׳:

113 לפי שנאמר - בפרשת ואתה תצוה שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו העומד תחת אהרן בכהונה גדולה אשר יבא ביום הכפורים אל אהל מועד לשרת בקדש:

114 אין לי אלא - שיהא כשר לבא אל אהל מועד ביום הכפורים אלא מי שנתרבה שבעה ונמשח שבעה כשנתמנה ולקמיה בעי משיחה שבעה היכא כתיבא:

115 אפילו שעה אחת לא גרסינן:

116 מילתא דכתיבא בהאי ענינא - בפרשת צוואה דמלואים שנאמר בואתה תצוה:

117 דלא כתיב - בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו' לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישן אבל בפרשת צו את אהרן שנאמרה שם עשיית המלואים כתיב ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים וא"ת אף בואתה תצוה נאמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים אין זו מפרשת המלואים אלא עשיית הבגדים ובההוא ענינא לא כתיב ככה לעיכובא:

118 פתח פתח - בצוואה כתיב שמות כט אל פתח אהל מועד יתירא וכן בעשייה בצוואה כתיב תקריב פתח אהל מועד ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד וכן בעשייה ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד בשלו את הבשר פתח אהל מועד:

119 ורב משרשיא אמר - בפרשת עשייתן נמי עיכובא כתיבא ושמרתם משמרת משמע תשמור ככל הכתוב ולא צריך גזירה שוה:

120 ת"ר כי כן צויתי וכו' - איידי דנקט הכא למידרש כי כן צויתי לענינא דמלואים דלעיכובא אתא קבעה לה ברייתא הכא למדרש כי כן צויתי דשמיני למאי אתא ולאו ניהו ההוא קרא דענינא דמלואים דצו את אהרן אלא דיום השמיני דכתיב במנחה ויקרא י׳:י״ב קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי כן צויתי:

121 כאשר צויתי - גבי שעיר חטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב אכל תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צויתי שם:

122 כאשר צוה ה' - גבי שוק התרומה וחזה התנופה כתיב תאכלו במקום טהור וגו' כאשר צוה ה' שם ולמה לי חד מכל הני כו' וכי כל הדברים שנאמרו למשה לומר לישראל חזר ואמר כי כן צויתי:

123 אוננין - על נדב ואביהוא וקדשים אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר הקל דכתיב גבי מעשר דברים כ״ו:י״ד לא אכלתי באוני ממנו והוא אמר להן לאכול המנחה הוזקק לומר כי כן צויתי באנינות תאכלוה:

124 כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם - כשמצא מה שעשו ששרפו שעיר החטאת והוא שעיר של ר"ח אמר להם הן לא הובא את דמה וגו' הלא לא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש כאשר צויתי אתכם במנחה שאמרתי לכם בה שמפי הקב"ה נצטויתי:

125 כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר - היו סומכין ע"פ הדיבור ואכלו אותו אוננין ולא תעשו כאשר עשיתם בחטאת ומשה טעה בדבר שלא נאמר לו אלא במנחה ובחזה ושוק ושעיר שמיני ובשעיר נחשון שהיו קדשי שעה אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות לא הותר לאונן ושלשה שעירים קרבו בו ביום ולא נשרף אלא של ר"ח בלבד שנאמר ויקרא י׳:י״ז ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה זהו של ר"ח הבא על טומאת מקדש וקדשיו כמו ששנינו במסכת שבועות דף ט::

126 אינן כתובין בפרשה - בלבישת הבגדים לא בצוואה ולא בעשייה:

127 כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם - וי"ו מוסיף על ענין ראשון המדבר בצוואת עשיית הבגדים ושם כתיב ועשה להם מכנסי בד:

128 ועשירית האיפה - שהכהנים צריכים להביא ביום חינוכם ואפילו ההדיוט כדאמרינן במנחות דף נא::

129 בשלמא מכנסים כתיבי בעניינא דבגדים - דלעיל מיניה דההיא פרשתא איכא לרבויינהו וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

130 זה קרבן אהרן ובניו - בעשירית האיפה כתיב שההדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום:

131 מקרא - פרשת מלואים שנצטווה בואתה תצוה אמר להם לציבור בעשרים ושלשה באדר כשהתחילו המלואים והקהיל את העדה אל פתח אהל מועד שנאמר ותקהל העדה וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומקראות הללו בעשיית המלואים בצו את אהרן:

132 כיצד הלבישן - סדר בגדים לאב ולבנים זה אחר זה:

133 מאי דהוה הוה - ומה צריך לנו לשאול:

134 למסבר קראי - דלא לירמו אהדדי דבצוואה כתיב שמות כ״ט:ט׳ וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו. משמע חגירתם של אב ובנים בסדר אחד ולא הפסיק לבישת בגד אחר בינתיים ובעשייה כתיב באהרן ויקרא ח׳:ז׳ ויחגור אותו באבנט בסדר לבישת בגדים וגו' והלבישו כל המלבושין ואחר כך הקריב בניו והלבישם ולא חגר אהרן ובניו בבת אחת:

135 אביי מפרש לה למילתייהו בכתונת ומצנפת להכי נקט כתונת ומצנפת ששוין בגדול ובהדיוט ומכנסים לא הוצרך לומר שהרי הן קודמין לכל כדאמרינן לקמן מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים כו':

136 כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו - לאהרן הלביש תחילה כל שאר בגדיו חוץ מאבנט ואחר כך התחיל להלביש את בניו:

137 דבין בצוואה בין בעשייה - כך כתיב:

138 כי פליגי באבנט - שבצוואה נאמר חגירתם כאחת וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו ולא נאמרה חגירה באהרן כסדר לבישת בגדים ובעשייה נאמרה חגירתו כסדר שאר בגדיו וחגירת בניו לעצמן בסדר בגדיהם:

139 מאן דאמר אהרן ובניו בבת אחת - אזל בתר צוואה ולקמיה מפרש בבת אחת מי משכחת לה:

140 אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו וכו' - כלומר לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת ובעשייה דפלגינהו ללמדנו בא שאין האבנטים שוין שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול שמות ל״ט:כ״ט ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן למדנו שהוא של כלאים דשש כיתנא ותכלת עמרא ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שזה של כלאים וזה של בוץ:

141 זהו אבנטו - כלומר שניהם של כלאים:

142 ובבת אחת מי משכחת לה - שיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת:

143 לא צריכא דאקדים - לא בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר זה אבל בסדר אחד היו ולא הפסיק בגד אחר בנתיים הלביש לאהרן כל בגדיו ולא חגר אותו אבנט ואח"כ הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ בניו ולמאן דאמר אהרן ואח"כ בניו ככתבו האמור בעשייה ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ואח"כ ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם באבנט ודברי הכל לאהרן תחילה קודם שהתחיל לבניו:

144 אי לר' יוחנן כדאית ליה - דיליף ממלואים אי לרשב"ל כדאית ליה דיליף מסיני:

145 מביתו למה פירש - מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה:

146 הכי גרסינן תניא רבי יהודה בן בתירה אומר שמא תמצא אשתו וכו':

147 ברשיעי עסקינן - שיבא על ספק נדה:

148 אלא שמא יבא על אשתו ואח"כ תמצא ספק נדה - שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעת ימים ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים:

149 כמאן כרבי עקיבא דאמר הרואה דם מטמאה את בועלה - למפרע כל מעת לעת כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעת לעת למפרע ופלוגתייהו במסכת נדה בפרק כל היד נדה דף יד. והכי תנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה נמצא על שלו טמאין שניהן כל שבעה דודאי היה דם בשעת ביאה שאין דרך האיש לצאת ממנו דם נמצא על שלה אותיום והוא לשון מיד בלשון יוני שקנחה בפרישת יציאת השמש מיד טמאים ודאי נמצא לאחר זמן כלומר שהרחיקה בדיקה טמאים מספק ואיזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה של מטה ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה והכי פירושה ואם יותר מכאן שהתה לבדוק ואח"כ בדקה ומצאה הרי היא כשאר נשים לטמא למפרע טהרות של מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה שלא גזרו טומאת מעת לעת לענין טומאת בועלה ר"ע אומר אף מטמאה בועלה:

150 אלא באחר אחר - ששהתה יותר מאחר זמן שהזמן אותיום ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כדי שתרד ותדיח כדקתני איזהו אחר זמן והתם קתני טמאים מספק ולא פליגי עם ר"ע ובאחר אחר זמן פליגי כדקתני ואח"כ מטמאה את בועלה מעת לעת אבל בחד אחר בתוך אחר זמן דהיינו בתוך כדי שתרד מודו:

151 ש"מ - מדקתני מפרישין שבעת ימים ואוקימנא טעמא משום חשש טומאת נדה:

152 בועל נדה אינו כנדה - שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי ביום הלכך לא בעי פרישה אלא שבעת ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום ככולו כנדה וטובל ערב יוה"כ שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביוה"כ:

153 דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבל - זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיוה"כ למחר היכי עביד עבודה:

154 סמוך לשקיעת החמה - שמונה ימים לפני יוה"כ והאי דקרי ליה שבעה דמשום ההוא פורתא לא חשיב ליה וטביל אור של ערב יוה"כ ועביד למחר של ערב יוה"כ הערב שמשו:

155 כל חייבי טבילות טבילתן ביום - כדיליף במסכת מגילה דף כ. מוחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו' במדבר י״ט:י״ט:

156 נדה ויולדת טבילתן בלילה - נדה דכתיב ויקרא ט״ו:י״ג שבעת ימים תהא בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דוותה תטמא שם יב:

157 בעל קרי כמגע שרץ - לטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים דף סז: ובועל נדה כטמא מת לטבול ביום שביעי אלמא טובל ביום:

158 לא לטומאתן - בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה בועל נדה טומאת שבעה ואב הטומאה כטמא מת:

159 האי טומאת שבעה כתיב ביה - ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים שם טו:

160 שמטמא משכב ומושב - אפילו עשר מצעות זו על גב זו וטמא מת אינו מטמא אלא מגעו:

161 לטמא אוכלין ומשקין - ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע שטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים אבל בועל נדה כתיב ביה ויקרא טו כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה דמשכב נדה עצמה שמטמא אדם כדכתיב שם וכל אשר יגע במשכבה וגו' והביאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין דאי לטומאה חמורה לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמשכבה טמא כמשכב נדה דהא כתיב ותהי נדתה עליו שם:

162 ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו - ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו הפרישו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו:

163 הותרה היא בציבור - כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין וביום הכפורים כוליה קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו:

164 דחויה היא בציבור - אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה:

165 בההוא בית אב - שעובד באותו יום דכולי עלמא טהורין עבדי תמידים דההוא יומא אע"פ שקרבן ציבור הן:

166 כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא - דכתיב במדבר ט איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:

167 מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה - דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין פסחים דף עז: ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין:

168 ואם אין אלא היא - שלא מצא מזומן לכך:

169 מאי לאו פרים ואילים דחג - שהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור:

170 פר דע"ז - דצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך:

171 אילו של אהרן - דיום הכפורים:

172 בכבש הבא עם העומר - כדכתיב ויקרא כ״ג:י״ב ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין:

173 במזיד לא הורצה - ואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא:

174 על מה הציץ מרצה - דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים שירצו לבעלים:

175 רצון - הרי הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך למיתני רצון:

176 בין בצבור - ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור ציץ מרצה לרצויי שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן:

177 כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתני - וצבור אהכשירה קתני שאף של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו:

178 ואי בעית אימא אצבור - נמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן:

179 ה"ג אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב - והכי פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים דף כח. שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:

180 הא אינו נושא וכו' - הא לשון מעתה הוא מעתה אי אתה מוצא שיהא נושא אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן ליה לקולא הואיל ומצינו בה קל אחר שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי ביה נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד קתני מיהא שהותרה בצבור אלמא היתר הוא בצבור:

181 בין שישנו הציץ על מצחו - של כהן גדול כשאירעה טומאה על הקרבן:

182 יוה"כ - אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב:

183 שטומאה הותרה לו - שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי ציץ:

184 מכלל דר"ש סבר דחויה היא - וציץ הוא דמרצה עלה והיינו תנאי:

185 אמר אביי כו' - מילתא באפי נפשיה היא לפרושי פלוגתייהו:

186 בסיכתא - יתד:

187 על מצח ונשא - והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים שמות כ״ח:ל״ז-ל״ח:

188 אחד זה ואחד זה - דיוה"כ ופרה:

189 שלישי ושביעי - לפרישתו:

190 כהן השורף כו' - לקמיה מפרש טעמיה:

191 דרבי מאיר סבר דחויה היא בציבור - ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים ובשלשה האחרונים כל יומא ויומא איכא לספוקי מספיקא שהוא שביעי:

192 ור' יוסי סבר היתר היא בציבור - דלא מחמרי בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים:

193 הזאה כלל למה לי - בתורת שלישי ושביעי:

194 טבילה בזמנה מצוה - דכתי' במדבר יט וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה:

195 לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה - והאי וחטאו דרשינן ליה במסכת קדושין בפ"ג דף סב.:

196 לא ירחץ - שלא ימחקנו ואזהרה למוחק את השם ואבדתם את שמם דברים י״ב:ג׳ וסמיך ליה לא תעשון כן וגו:

197 טבילה של מצוה - טבילת טהרה שהטילה הכתוב עליו:

198 כורך עליו גמי - להגין עליו חוזק שטף המים:

199 וקיימא לן - במסכת שבת דף קכ: דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ר' יוסי סבר מצוה הלכך דלמא לא משכח גמי וישהה טבילתו ליום אחר:

200 לא מקשינן - הזאה בזמנה לאו מצוה היא וכי כתיב שלישי ושביעי שלא יקדים וישהה בין הזאה להזאה ארבעה ימים אבל אם השהה הזאתו לזמן מרובה לית לן בה:

201 שזה פרישתו לקדושה - ליכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זחה עליו ויהא נבדל מכל קלות ראש שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות:

202 וזה פרישתו לטהרה - להחמיר בטהרתו מפני קל שעושין בו לטמאו בו ביום להטבילו להוציא מלבן של צדוקים לכן החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו:

203 הא איכא נמי האי - שזה מזין עליו כל שבעה וזה אין מזין עליו כל שבעה:

204 בשלמא - יום ראשון מזין עליו שמא היום יום שלישי לטומאתו וכן שני וכן שלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא:

205 חמישי שמא שביעי - שאם היה הראשון לפרישה שלישי לטומאה נמצא החמישי שביעי וכן ששי וכן שביעי:

206 אלא רביעי - אמאי מזינן עליה לא בשלישי איכא לספוקי דהא משפירש לא נטמא במת ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאה נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינו כלום:

207 וכל אימת דמתרמי מפרשינן ליה - ואע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטלה שני ימים:

208 דבדידן תליא מילתא - שאין זמנה קבוע:

209 דניתרמי רביעי שלו בשבת - ולא יפסקו הזיותיו אלא יום אחד:

210 פרהדרין - פקידי המלך:

211 לשכת בלווטי - לשון שרים כך היתה נקראת לשכת שרים:

212 בתחלה - כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קוראין אותה לשכת בלווטי:

213 מתוך שנותנין ממון לכהונה - מתוך שכהני בית שני היו עומדין ע"י ממון שנותנין על כהונה גדולה למלכי בית חשמונאי:

214 מחליפין אותה כל י"ב חדש - כלומר שרשעים היו ולא היו מוציאין שנתן ומעמידים אחר תחתיו וכל כהן המתחדש בה סותר אותה ובונה בנין נאה מן הראשון שתהא קרויה על שמו ונמצא מתחלפת כל שנה ושנה:

215 כפרהדרין הללו - שהמלך מחלפן בכל שנה ושנה חזרו לקרות לשכת פרהדרין:

216 הנחתומין - הלוקחין תבואה מעם הארץ למכור פת לשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים אלא תרומת מעשר שהוא אחד ממאה וחלה יתן לכהן אבל שאר כל אדם הטילו עליו להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים ומעשר ראשון ומעשר עני מפרישין אותן ואין נותנים ובנחתום חבר עסקינן ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שאינו צריך להפריש עליו מעשר שני של דמאי לעלות לירושלים לפדות:

217 לפי ששלח - יוחנן כהן גדול שגזר על הדמאי בסוטה בפרק עגלה ערופה סוטה דף מח.:

218 המוציא מחבירו עליו הראייה - מכי אפרשיה ואפקעיה משום טבל אין בו אלא ספק גזל לויים ועניים חוץ מתרומת מעשר שבתוך מעשר ראשון אותה יתן לכהן שיש איסור ועון מיתה באכילתה וללוי ועני יאמר הביאו ראיה שלא עישר עם הארץ שלקחתי ממנו:

219 נפרשו ונסקו - שהרי יש בו איסור לא תוכל לאכול בשעריך יפרישו כדי לתקן טבלו הואיל ולא פסדי ביה מידי דהא אינהו נפשייהו הדר קא אכלי ליה בירושלים:

220 חובטין אותן - מן הנחתומין כל י"ב חודש משנה לשנה הממונים מתחדשין ומכבידין למצוא עלילות לגבות ממון כשהן מתחדשין:

221 לא אטרחונהו - וסמכו לומר שרוב עמי הארץ מעשרין הן:

222 פורסי - פקידי המלך:

223 ששהו את קיניהן - שהיו מביאות במלאות ימי לידתן ליטהר לאכול בקדשים והם היו בעלי גיאות והיו מתרשלין בהקרבתן והנשים ממתינות שם עד שיקריבום ומשתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלין את הנשים מפריה ורביה:

224 מהשתרע - דריש בנוטריקון מהשתרר ריע אחד:

225 שני ריעים - צלם שהעמיד מנשה בהיכל צרה לשון ריעות כשתי נשים לאיש אחד וכעסתה צרתה שמואל א א׳:ו׳ ואשה אל אחותה לא תקח לצרור ויקרא י״ח:י״ח:

226 ועליהם - אמקדש ראשון קאי:

227 ראשיה בשוחד ישפוטו - סיפה דקרא ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו וגו':

228 ושלש גזירות - שדה עיין ובמות יער ועיין חורבא במטאטא השמד ישעיהו ד כמו ויעה ברד מחסה כזב שם כח:

229 שנתגלה עונם - לא היו מכסין פשעיהם:

230 נתגלה קצם - לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ירמיהו כ״ט:י׳:

231 אחרונים לא נתגלה עונם - בני מקדש שני רשעים היו בסתר:

232 בירה תוכיח - בית המקדש:

233 עידיכם בירה - בנין הבית עד לכם בדבר שלא חזר לנו וחזר לראשונים:

234 סנינא לכו - לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני:

235 נמשלתם ככסף - שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה:

236 כדלתות - שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר כך עליתם לחצאין:

237 שהרקב שולט בו - מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים כך קצת חזון שכינה היה שם וכלו לא היה:

238 מאי ארז - מאי נמשלתם לארז דקאמר:

239 אמר עולא ססמגור - מכתתו ומגררו מבפנים ססמגור שם תולעת:

240 מאי ססמגור - כלומר למה נמשלו בבית שני לססמגור לענין שריית שכינה:

241 א"ר אבא בת קול - נשתייר להו כאשר נשאר מן הארז מקצת מועט:

242 שדי גברא בינייהו - או הרוחץ תחליף או הפושט היד אי ר"ש בן לקיש הוה הרוחץ זעירי פשט לו היד או רבה בר בר חנה פשט לו היד ור"א היה הרוחץ:

243 כי אתא - ר"ש בן לקיש לקמיה דר' יוחנן וסיפר לו כך אמרתי לו לפלוני:

244 אעפ"י שיפת אלהים ליפת - שזכו פרסיים לבנות בית שני אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון שבנה שלמה שבא מזרעו של שם:

245 סקיסתן גווייתא וסקיסתן ברייתא - אסבתה וסבתכא קאי ששמן שוה והם מחוז מוקף הרים והחיצונה מקפת את הפנימית ורחוקה פנימית חוץ מן היקף חיצונה לכל צד מאה פרסי והיקף החיצונה אלפא פרסי:

246 מן הארץ ההיא יצא - שלא להיות בעצת דור הפלגה:

247 ושם אחימן וגו' - איידי דדריש שמהתא נקט נמי להאי:

248 שמשים את הארץ כשחיתות - בפסיעותיו:

249 וששי - לשון השאת והשבר איכה ג׳:מ״ז והשי"ן אחד לבדו שורש בתיבה:

250 תלמים - כשורות המחרישה:

251 דבר אחר לא גרסינן:

252 מעניקין את החמה - דומה שצוארו נוקב ועולה בחלון הרקיע:

253 אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי גרסינן:

254 אמרה קמיה ההוא מרבנן - להא אתקפתא דרבה בר עולא:

255 נפלו כשדיים ביד פרסיים - בלשאצר ביד דריוש המדי וכורש הפרסי חתנו:

256 והלא כמה לשכות היו שם - לשומרי הבית:

257 גזירה היתה - לקמיה מפרש גזירה שמא יאמרו כהן גדול בבית האסורים הוא חבוש:

258 אינו בית - וגבי מזוזה בעינן בית חשוב:

259 רבי יהודה מחייב - לענין מעשר דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר מלאכול ממנו אכילת עראי עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית:

260 בעירוב - אם פתוחה לחצר שיש בה שאר דירות אוסרת על בני כולם אם לא עירבה עמהן:

261 ובמזוזה - ואע"ג דאינה עשויה לימות החמה ולימות הגשמים:

262 אלא אמר אביי - בשבעת ימים של פרישה לא פליג ר' יהודה דודאי מיחייב דומיא דסוכה:

263 כי פליגי בשאר ימות השנה - רבנן סברי גזרינן שאר ימות השנה אטו שבעה ור' יהודה סבר לא גזרינן אלא לשכת פרהדרין בשאר ימות השנה היה לה מזוזה כדי שתהא מוחזקת לכל יודעיה כבית דירה גמורה שלא יאמרו על הכהן בשבעת ימי הפרישה בבית האסורין חבוש:

264 והא סוכת החג בחג קתני - ופטרי רבנן אלמא בשבעה נמי איכא למאן דפטר:

265 כי פליגי בשבעה - בין בלשכה בין בסוכה והפוטר כאן מחייב כאן והחליפו דבריהם:

266 וסוכה טעמא לחוד כו' - ר' יהודה לטעמיה דאמר במסכת סוכה דף ז: דירת קבע היא והכשיר סוכה גבוה מעשרים אמה שאינה ראויה ליעשות אלא במחיצת קבע הלכך בית חשיבא נמי לענין מזוזה:

267 כל השערים - שערי מזרח עזרה:

268 אחד שערי מדינות - יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר:

269 אבולי דמחוזא - שערי עיר ששמה מחוזא והיו רובן ישראל:

270 לאקרא דכובי - בנין בנוי עליהן ונקרא כובי והשערים תחתיו עשויין ככיפה ובניין הבנוי על גבי כיפין חזק יותר:

271 ואקרא דכובי גופה - משום אותו בנין עצמו תבעי השער מזוזה שדרך אותו השער נכנסין לו:

272 משום סכנה - שלא יאמר המלך כשפים עשיתם בשערי עירי:

273 נבדקת - שמא נרקבה או נגנבה:

274 ושל רבים - שערי חצירות ומדינות ועיירות:

275 פעמים ביובל - כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטרח יהא כל אחד אומר יעשו חביריי:

276 בארטבין - שם האיש ואמרי לה על שם האומנות:

277 קסדור - שם פקידות הוא כגון סרדיוט והוא שוטר:

278 דקביע היזקא - עלילות המושל מזומנות תמיד:

279 איך אלך - למשוח את דוד ע"פ הדיבור:

280 בית אוצרות - של יין ושמן ותבואה ואין אדם דר בו:

281 מאי נאותות רוחצות - נאותות לשון הנאה ומשום דמקום גנאי הוא שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה:

282 אע"פ שהנשים מתקשטות - שם בבשמים וס"ד אמינא דירה היא אשמעינן דלאו דירה היא:

283 אלא מאי אית לך למימר - כי פרשת נאותות מתקשטות שם ותיקשי מתני' אמתני' ונימא תנאי היא:

284 ויש מחייבין - והיינו תנאי וכל חד מן אמוראי מתרץ לטעמיה רב כהנא מתרץ דבסתמא פליגי אבל מתקשטות דכ"ע חייבין ורב יהודה מתרץ דבמתקשטות פליגי אבל סתמא דכולי עלמא פטור:

285 ושהנשים נאותות בהן - כלומר בית התבן ובית הבקר ובית העצים ושהנשים רוחצות בהן ובית הטביל' אע"ג דאשמעי' מרחץ איצטריך לאשמועינן בית הטבילה אע"ג דליכא זוהמא:

286 ולולין - מקום גידול התרנגולין:

287 בית שער - בית קטן שעושין לפני שער החצר והכל עושין אותו קפנדריא:

288 מרפסת - אלרו"ד והוא ארוך לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם:

289 אכסדרה - פרוזדור שלפני בתים:

290 תיובתא - ועל כרחך סתמא תנאי היא:

291 ושער המדי - שעושין בכיפה שכן עושין במדי:

292 שאינו מקורה - שהוא פרוץ מלמעלה לגמרי מאין כיסוי:

293 וחכמים פוטרין - שאין שער בלא רוחב ד' וכל כיפה מתקצרת בראשה לפחות מד':

294 ושוין שאם יש ברגליה י' - קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רחבה שחייבת שאפי' שהכל סתום מי' ולמעלה יש שיעור פתח בגובהה י' ברוחב ד':

295 גבוהה י' - בין הכל:

296 ואין ברגלה ג' - גובה שנתמעט רוחבה קודם שיגביה גבהה ג':

297 ולאו כלום היא - דכל פחות מג' גובה ארעא סמיכתא היא ואין כאן צד שם פתח של ד' ואפילו ר"מ מודה שאין כאן התחלה לומר חקוק והשלם:

298 א"נ יש ברגלה ג' - קודם שנתמעט רחבה מד' ואינה גבוהה יו"ד בין הכל ולאו כלום היא:

299 ויש ברגלה ג' - ברוחב ד' ואינה רחבה ד' בגובהה י' שקודם שהגביהה י' נתמעט רחבה מד' ויש בה לחוק ולהרחיב החלל למעלה כמדה של מטה שאין החומה הולכת וכלה מבחוץ לפי החלל הפנימי כזה אלא החומה ארוכה למעלה מבחוץ לחלל כמשפט כזה:

300 ר"מ סבר - הואיל והתחיל בה ג' ברוחב ד' שם פתח עליו ורואין כאילו הוא חקוק למעלה להרחיב כמדתו שלמטה:

301 למען ירבו ימיכם - כל החפץ בחיים חייב משמע:

302 דרך ביאתך - לימין בבואו לבית ולא מימין לצאתו:

303 למי שמייחד ביתו לו - שכלי תשמישו מיוחדין לו ואינו משאילן לשכניו כלומר שהנגעים באים על צרות העין:

304 דכרכים - שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים:

305 דכפרים - כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין:

306 ואין ירושלים מטמאה בנגעים - שאין אחוזה להם קסבר לא נתחלקה לשבט יהודה ובנימין אלא כל השבטים שוין בה:

307 אני לא שמעתי - קסבר נתחלקה לשבטים:

308 אלא מקום מקדש בלבד - שכשקנה דוד את גורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים זבחים קטז::

309 במאי קא מיפלגי - ר' יהודה ורבנן:

310 הר הבית והלשכות והעזרות - צד המזרחי רוחב הר הבית עזרת נשים כולה ועזרת ישראל כולה י"א אמה של מקום רגלי דריסת הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם המזבח מתחיל משם ולמערב בחלקו של בנימין אלא שבמקום מושב המזבח יוצאה רצועה מחלקו של יהודה ונכנסה לקרן מזרחית דרומית:

311 חופף - כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו לשון נזיר לא יחוף ראשו נזיר דף מב.:

312 אושפיזכן - שהיה הארון נתון בחלקו:

313 והאי תנא - דלקמן סבר לא נתחלקה והיינו תנאי:

314 עורות קדשים - של שלמי חגיגה ושמחה שעולי רגלים שוחטין ואוכלין שם:

315 גולפא - קנקן של חרס:

316 ומשכא - עור בהמה שהוא שוחט ואוכל בבית בעל הבית:

317 לאחוזה - גבי נגעים כתיב ויקרא י״ד:ל״ד אשר אני נותן לכם לאחוזה לבית אחוזה:

318 לבית אבות - למשפחות:

319 ואין כל אחד ואחד - שלא חלקו אחוזת המשפחה לגברים:

320 כדשנין מעיקרא - דאית ביה דירה:

321 פשיטא אירע - בכהן גדול פסול ביוה"כ קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים:

322 במה מחנכין אותו - הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בארבעה בגדים היא ובמה הוא ניכר שהוא כהן גדול מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכהן גדול:

323 באבנט - באותן ד' בגדים עצמן יש היכר לכהונה גדולה שאבנטו של כהן גדול בעבודת יוה"כ של בוץ הוא כדכתי' ויקרא טו ובאבנט בד יחגור וזה עד עכשיו היה רגיל לעבוד בשל כלאים:

324 הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול - של כל ימות השנה היה של כלאים כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת:

325 זהו אבנטו של כהן הדיוט - שאין חילוק באבנטיהם איכא היכירא ביום הכפורים באבנט לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ:

326 אלא למאן דאמר - לקמן אבנטו של כהן גדול בכל השנה לא זהו של הדיוט שההדיוט של בוץ נמצאו אבנטיהם שוין ביום הכפורים ומאי היכירא כהונה גדולה איכא להאי:

327 אמר אביי - קודם שיתחיל עבודת היום שהוא בבגדים השוין בהדיוט לובש שמונה בגדים ויהפוך במזבח החיצון אחד מאיברי התמיד במזלג של ברזל דקירוב עבודה היא שממהר להתעכל מחמת הפיכה זו ועבודה היא כדרב הונא ונמצא שנתחנך לכהונה גדולה קודם לכן:

328 בצינורא - במזלג:

329 חייב מיתה - משום והזר הקרב יומת במדבר י״ח:ז׳ אלמא קרובי עבודה הוי עבודה:

330 עבודתו מחנכתו - עבודת יוה"כ עצמה שאינה כשירה אלא בכהן גדול וזה עובדה מחנכתו לכהונה גדולה:

331 משיחתן מקדשתן - כדכתיב במדבר ז׳:א׳ וימשחם ויקדש אותם מכאן ואילך לא נמשחו כלים חדשים שנעשים שם כדאמרינן במסכת שבועות דף טו. אותם במשיחה:

332 הכי גרסינן כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט רבי ור' אליעזר ברבי שמעון כו' ולא גרסינן ביום הכפורים דהא בכהן הדיוט אין חילוק ביוה"כ לשאר ימים:

333 אימת אילימא בשאר ימות השנה - שכהן גדול משמש בשל כלאים וקאמר דחלוקין באבנטיהן דשל הדיוט דבוץ טובא איכא:

334 אלא לאו ביום הכפורים - דשל כהן גדול דבוץ ואשמועינן דשל הדיוט דכלאים והוא הדין להדיוט דכל ימות השנה:

335 לעולם בשאר ימות השנה - דכהן גדול בשל כלאים ואשמעינן דשל הדיוט דבוץ ודקאמרת טובא איכא:

336 בהנך דשוין - באותן בגדים ששניהם שוין בהם דהיינו כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט אין ביניהם אלא אבנט:

337 כי אתא רבין כו' - בין רבין לרב דימי ליכא מידי אלא דרב דימי לא פירש הי מינייהו דאמר של כלאים והי מינייהו דאמר של בוץ ורבין פירש בהדיא רבי אומר של כלאים:

338 אף אנן נמי תנינא - דרבי הוא דאמר של כלאים:

339 על בשרו - גבי תרומת הדשן כתיב ויקרא ו׳:ג׳ ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו וגו' והוה ליה למיכתב ומכנסי בד על בשרו דהא כתיב ברישיה דקרא ולבש:

340 ומה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט - משום דלא כתיב אלא מדו בד ובמכנסים כתב ילבש ללמדך שהיא עבודה גמורה וצריכה ארבעה כלים:

341 ר' דוסא אומר להביא - ארבעה בגדי כהן גדול ששימש בהן לפנים ביום הכפורים שכשרים להדיוט כל ימות השנה שלא תאמר והניחם שם שיהו טעונין גניזה אלא שלא ישתמש בהן ליום הכפורים אחר:

342 אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו אבנטו הכשר להדיוט - שהרי הוא של בוץ ודכהן הדיוט כל הימים דכלאים:

343 את השחקין - שאף השחקין כשרים לעבודה ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו ואין נראה בעיני דבשלמא גבי הוצאת הדשן אמרינן לקמן יומא דף כג: הכי מפני שהבגדים מתבזים ומתלכלכין בהן אבל תרומת הדשן שאינו אלא מלא מחתה ליום כדאמרינן במסכת תמיד ד' ד. ואין שם לכלוך בגדים:

344 הכי גרסינן ואזדא רבי דוסא לטעמיה דתניא והניחם שם וכו' - גבי בגדי יום הכפורים כתיב ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם:

345 כל מצות כהונה גדולה עליו - לא פורע ולא פורם ואינו מטמא לקרובים ומוזהר על האלמנה ומשמש בשמונה בגדים:

346 אינו ראוי וכו' - כלומר אינו משמש במקדש לא בשמנה ככהן גדול ולא בארבעה ככהן הדיוט:

347 שאם עבר ועבד - בשמונה בגדים ככהן גדול עבודתו כשירה דהא כה"ג הוא אלא דאמרו רבנן לא לישתמש משום איבה אבל בארבעה ודאי פסולה דהוה ליה חסר בגדים:

348 שחוזר שני לעבודתו - לכהונה גדולה:

349 פשיטא - דהא משום איבה הוא דאיפסיל:

350 מהו דתימא - משום איבה נפסיל אף לאחר מיתת ראשון דאי אמרת ישמש אחריו הויא ליה צרה מחיים כאשה שהיא צרה לחבירתה דאמר זה מצפה מתי ימות וישמש הוא קא משמע לן דלא חיישינן:

351 הא קא חייש לשמא - יארע בו פסול:

352 טומאה שכיחא - על ידי קרי או על ידי התזת צנורא מפי עם הארץ:

353 נימרו אינהו לנפשייהו - כיון דאמרי אי איכא למיחש חיישינן נמי למיתה דתרתי נימרו נמי בטומאה אי איכא למיחש חיישינן נמי לטומאה דתרי ואין לדבר סוף:

354 זריז הוא - ונשמר מן הטומאה אבל מיתה אין מסורה בידינו:

355 בתקנתא - בהזמנה:

356 הדרא קושיין - דשמא תמות:

357 על מנת שתמותי - ביוה"כ ואם מתה בו ביום נמצא גט למפרע ואין כאן אלא בית אחד ואם לא מתה היא ומתה חבירתה נשארה לו זאת שאין הגט גט וכל סוגיא זאת אין תירוצין שבה יכולין לעמוד כי יש להן תשובות רבות ואינו אלא כי מלמדין אותנו ואם תאמר כן יש להשיב כן ואינו משיב כל תשובות שיש להשיב כי באחת הוא מסלקו לתרץ בענין אחר עד שהעמידה על מכונה:

358 ודילמא לא מייתה - ואין הגט גט:

359 ע"מ שלא תמות - ואי לא מתה כדקאמר הוה ליה גיטא למיפרע:

360 כהאי גוונא - שהתנאי תלוי בחייה מי הוה גט:

361 אין זה כריתות - שהרי כל ימי חייה קשורה בו ואנן כריתות בעינן:

362 כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות - ותינשא לאחר מיתת פלוני וגם מהיום הוא גט שאם קלקלה אין כאן חיוב אשת איש שאינו אלא כחשש שמא תשתה יין בחיי פלוני:

363 שלא תמות חברתיך - ואי לא מתה חבירתה הוה לה גט למפרע ואין כאן אלא בית אחד:

364 אם מתה חבירתה - קיימא הך דאין גיטה גט:

365 שלא תכנסי כו' - ביום הכפורים:

366 אלא מעתה - כיון דאמרן לעיל ביתו אין כאן שתים במשמע:

367 שתי יבמות הבאות מאדם אחד - שהיה לו שתי נשים לא תתייבם אפילו אחת מהן דהא בית אחד כתיב:

368 ארוסה לא תתייבם - דהא בית כתיב ואת אמרת לעיל כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא:

369 מקריב אונן - דרחמנא שרייה דכתיב ויקרא כא לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו' ודרשינן לה בשחיטת קדשים זבחים טז. במת אביו ואמו ואינו צריך לצאת מקדושתו כלל להיות עומד ומקריב כי לא חילל עבודתו בכך ומינה ילפינן הא כהן הדיוט שלא יצא חילל:

370 ואינו אוכל - שלא הותרה כאן אלא עבודה וקדשים אסורין לאונן קל וחומר ממעשר הקל שאמרה תורה דברים כ״ו:י״ד לא אכלתי באוני ממנו:

371 להביאו מתוך ביתו - מצוה הוא שיביאוהו למקדש לעבוד כל היום כדי לפכח צערו וה"ק ר' יהודה כל היום יהא עסוק בהקרבה:

372 השתא לרבי יהודה אפוקי מפקינן ליה - להדיוט אונן אפילו התחיל בעבודה אלמא ר' יהודה בהקרבת אנינות לחומרא ורבנן לקולא וגבי כהן גדול החליפו שיטתן:

373 היה עומד ומקריב - בכהן הדיוט קאי:

374 לומר שאינו עובד כל היום - עד הלילה אבל בלילה אם בא להקטיר חלבים ואימורים יקטיר:

375 גזירה שמא יאכל - כל היום אסור באכילת קדשים מן התורה אבל באנינות הלילה משנקבר המת ביום אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים והכי שמעינן ליה לר' יהודה במסכת זבחים דף צט: והכי קאמר רבי יהודה כל היום הוא באנינות ולא יקריב:

376 והא מיגרשא - דהכי אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע:

377 מי לא מיטרד - ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב במדבר יח ח לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים חולין קלב::

378 מתני' הוא זורק את הדם - של תמידין כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יוה"כ:

379 ומטיב את הנרות - מדשן מן אפר הפתילות שכבו וכן כל יום ויום מטיבן בבקר שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וכל יום מקטירין קטורת בהיכל פרס בשחרית ופרס בין הערבים:

380 ושאר כל הימים אם רצה - להיטיב ולהקריב את כל קרבן שירצה מקריב ואין המשמר יכול לעכב על ידו:

381 מקריב חלק בראש - ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר:

382 ונוטל חלק - בחלוקת אכילת קדשים:

383 בראש - מנה יפה שיבחר לו:

384 גמ' דרבי עקיבא - לקמן בשמעתין:

385 היכי עביד עבודה - כל שבעה הרי מזין עליו:

386 על הטמא טהור ועל הטהור טמא - אם הזה על הטמא נעשה טהור ואם הזה על הטהור נעשה טמא ויליף טעמא מעל הטמא יתירא כדמפרש לקמן:

387 וחכמים אומרים - על הטמא לדרשא אתא לומר שאין דברי הזאה אמורים אלא בדברים המקבלים טומאה אבל בדברים שאין מקבלים טומאה אין הזאה הניתזת עליהן קרויה הזיה ונפקא מינה שהשיריים שיש באזוב שירי פסולי הן ואין להכשירן להזות:

388 כדתנן נתכוון וכו' אם יש באזוב ישנה - כלומר ראויין השיריים להזות על אדם שצריך הזאה דלא נתכוון לו וחוזר ושונה ואין צריך לחזור ולהטביל:

389 לא ישנה - דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה אין הזאה עליה והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה:

390 למזה טהור - דדריש הכי והזה הטהור אף לאחר שהזה קראו טהור:

391 הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בזבחים בפרק התערובת זבחים דף פ.:

392 אגבא דגברא - כל שהוא שנותן עליו מטהרו:

393 אבל במנא - שהוא מטבל ראשי גבעולי אזוב בו צריכה שיעור:

394 שיטביל ראשי גבעולין ויזה - כלומר כדי שיטבילם בהן טבילה שיהא בה להתיז ממנה:

395 כל מי שזכה כו' - שלש משניות הן בסדר התמיד סדורות זו אחר זו כסדר עבודתו מי שזכה לפייס בדישון מזבח הפנימי נוטל את וכו' וכשסיים סדר מעשה הדישון נקט בתריה מי שזכה במנורה נוטל את הטני כו' ומפרש מעשה הטבת נרות וחוזר ושונה מי שזכה בקטורת ומפרש הלכותיו אלמא כך סידרן:

396 מאן תנא תמיד רבי שמעון איש המצפה הוא - דשמעינן ליה בברייתא דאיירי בהלכות סדר התמיד:

397 והא איפכא שמעינן ליה - דבר פלוגתייהו הוא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דמסכת תמיד ולא מיתוקמי סתמיה דתמיד כוותיה:

398 דתנן - במסכת תמיד בא לו כהן הזורק את הדם לקרן מזרחית צפונית של מזבח נותן מתנה ראשונה מזרחה צפונה מתנה אחת כמין גאם יונית ניכרת למזרח ולצפון ומשם מקיף והולך ובא לו לקרן מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה שהעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע בשתי קרנות זו כנגד אלכסונה של זו כדי שיהא מן הדם בארבע רוחות המזבח כארבע מתנות ולקמיה טו: מפרש מאי שנא הני תרתי קרנות:

399 ותני עלה ר' שמעון איש המצפה משנה בתמיד - במתן דם התמיד ממתן דמי כל שאר עולות לתת ממנו מתנה ראשונה אחת שהיא שתים כמו שאמרנו כמין גאם יונית ובשניה שתים שהן שתים להפסיקה ולתת מערבה תחילה ואח"כ דרומה כדרך ביאתו שהוא מקיף ובא מן המערב לדרום וכשמגיע לקרן נותן שתי מתנות בפיסוק וטעמא מפרש לקמיה שם ע"א:

400 מאן תנא סדר יומא - מאן תנא לסדר תמיד דהך מס' דמיירי בסדר יום הכפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד רבי שמעון איש המצפה הוא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דתמיד:

401 הפייס השני - בפירקין דלקמן יומא כה. איירי בסדר ארבע פייסות שהיו שם בכל יום וקתני באסיפת קיבוץ פייס שני היו מפייסין שלש עשרה עבודות:

402 מי שוחט ומי זורק - את דמו ומי מדשן מזבח הפנימי ומי מעלה אברי תמיד לכבש וסודרן אותן עליו ואחר כך מעלן משם למזבח משום ברוב עם הדרת מלך ומונה והולך שלש עשרה ומתפרדין וחוזרין ונאספין לאחר שעה ומכריזין לפייס שלישי כלומר באסיפה שלישית ולקמן יומא דף כד: מפרש למה מתפרדין וחוזרין ונאספין כדי שתהא הרגש קול בעזרה שנאמר תהילים נ״ה:ט״ו בבית אלהים נהלך ברגש:

403 חדשים - כהנים שלא הקטירו קטרת מימיהם יתקבצו כולן לכאן לגורל הקטרת אבל לא ישנים דאמר לקמן יומא דף כו. מעולם לא שנה בה אדם לפי שהיתה מעשרת שנאמר ישימו קטורה באפך דברים ל״ג:י׳ וכתיב בתריה ברך ה' חילו מ"מ שמעינן מינה הטבת הנרות קודמת לקטורת:

404 כאן בהטבת שתי נרות וכו' - לקמן בפרק שלישי יומא דף לג. אמרינן שמפסיק בהטבת הנרות משהטיב חמש פוסק וממתין עד שנעשה עבודה אחרת בנתים וחוזר ומטיב שתים ופליגא אבא שאול ורבנן איכא למאן דאמר בקטורת מפסיק להו ואיכא למ"ד בשחיטת התמיד וזריקת דמו מפסיק להו ולקמן שם: מפרש טעמא דהפסקה ותנא דידן סבירא ליה בקטרת מפסיק להו הלכך הא דקתני קטרת ברישא בהטבת שתי נרות קאמר והא דתנן הטבה ברישא בהטבת חמש ראשונות קאמר:

405 והא אביי - לקמן בפ' שלישי שם. מסדר בגירסי דסדר מערכה עבודת כל יום ויום:

406 משמיה דגמרא - דבר מקובל מכל בני הישיבה שקיבלו מרבותיהם:

407 לא ייטיב - שבעתן ואחר כך יקטיר אלא יקטיר באמצע ואח"כ יגמור הטבת שתים והא ליכא למימר יקטיר תחלה ואח"כ יתחיל להיטיב קאמרי רבנן דהא קיי"ל דבעי הפסקה וכל עבודות סדורות זו אחר זו על פי הכתובים לקמן במילתא דאביי ואי אפשר להקטיר עד לאחר זריקת דם התמיד ואי אמרת קטרת קודמת להטבת הנרות אין לך עוד עבודה להפסיקן בה:

408 אבא שאול אומר מטיב - את כולם קודם להקטרת והפסקה בדם התמיד:

409 מערב עד בקר - בנרות כתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר:

410 תן לה - למנורה מדת שמן כדי שתהא דולקת כל הלילה ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר ויש בו כדי להדליק כל הלילה של תקופת טבת ואם יותיר בקצרה יותיר:

411 אין לך עבודה שכשירה - כלומר אין לך עבודת יום כשירה אחר הדלקתן דדריש הכי אותו מערב ועד בקר ולא אחר מערב עד בקר:

412 דכתיב אותו - כדפרישית ועל כרחך בעידן הדלקה תהא מיקטרא קטורת קאמר אבל שחרית בסדר משמעו של מקרא סדר העבודה בהיטיבו והדר יקטירנה:

413 רב פפא אמר לא קשיא - סדר יומא אסדר יומא וכו' בהטבת שתי נרות הא דתנן קטרת ברישא רבנן והא דתנן נרות ברישא אבא שאול:

414 למתניתין דהכא - דפירקא קמא יד.:

415 פייס - דמתניתין דפייסות השנויה בפ' שני דף כה. דקתני קטרת לבסוף כאבא שאול:

416 אימא סיפא - דסדר יומא קתני בפ' שלישי דף לא: הביאו לו את התמיד לכהן גדול ביום הכפורים:

417 קרצו - חתכו חתך בו הכשר שחיטה ברוב שנים ולא כולן לפי שצריך הוא עצמו למהר וליטול מזרק לקבל הדם שכל עבודת יום הכפורים אינה כשירה אלא בו:

418 להיטיב את הנרות - ועל כרחך בשתים האחרונות קאמר דליכא למ"ד קטורת קודמת לחמש הנרות:

419 רישא וסיפא - דסדר יומא רבנן וכו' בתמיה דכל מסכת זו כמשנה אחת שעסוקה כולה בסדר כמות שהן הפסוקים סדורין והולכין:

420 תנא ברישא וכו' - בתמיה דאוקי אביי מתניתין דפ"ק בהטבת שתי נרות ודפרק שני בהטבת ה' נרות:

421 ואביי אמר לך - האי דפ"ק דקתני כל שבעת הימים הוא זורק כו' לאו ביום הכפורים קאי ולא קפיד אסידרא אלא אורויי בעלמא מיירי ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק בעבודה כל שבעה כדי שיהא רגיל ומזומן בה ביום הכפורים וסדרא דיומא הדר תני לה לכך שנה בפרק שני הטבת חמש ובפ"ג שנה הטבת שתים:

422 לחטאת לה' על עולת התמיד - מעשה חטאת על עולת התמיד והחטאת טעונה פיסוק מתנות שהרי דמה ניתן על ארבע קרנות אף עולת התמיד יש בה פיסוק מתנות לא שביטלו ממנו מעשה עולה שהרי עולה היא אלא שניהן נוהגין בה:

423 ארבע שהן ארבע - על ארבע קרנות:

424 לא מצינו דמים שמכפרים - כפרה אחת שלהן וחוזרין ומכפרין כפרה אחרת:

425 פיסוק מתנות בעלמא הוא - הואיל ושתיהן בקרן אחת אין כאן הוכחת מעשה חטאת:

426 וניתיב אחת וכו' - דם עולה ניתן למטה מחוט הסיקרא ודם החטאת למעלה וכיון דהך מתנה בתרייתא המפסקת משום מעשה חטאת עבידא תהוי למעלה כחטאת:

427 הזה ממנו כו' - לקמן בפרק חמישי יומא דף נג: כשהוא מזה מדם הפר כנגד עובי של כפורת וקא ס"ד אחת מאמצע עוביה למעלה ושבע מאמצעיתה ולמטה:

428 ומשני כמצליף - האי למטה ולמעלה דתני לא אאמצעית קאי אלא ראשונה נתן תחילה כלפי מעלה והשבע תחתיה זו למטה מזו כמצליף:

429 כמנגדנא - כשליח ב"ד המכה ברצועה זו למטה מזו שאינו מכה במקום אחד ולשון מצליף לא נודע לי:

430 הזה על טהרו של מזבח הפנימי שבע פעמים - כמו שנאמר והזה עליו מן הדם וגו':

431 אפלגיה - נגד אמצע גובה קירו:

432 טיהרא - צהרים פלגא דיומא וכיון דשבע הזאות הזה המזה אי אפשר לצמצם שלא יהא מהן לא למעלה ולא למטה:

433 אגופיה דמזבח - על גגו ומאי לשון טהרו על שם שמטהר ומפנה הקטורת שנשרף עליו בבקר וחותיהו אילך ואילך ומזה על מקום הגילוי כדכתיב וכעצם השמים לטוהר כמו לטהר:

434 עולה טעונה יסוד - שיהא דמה ניתן במקום שיהא יסוד למטה הימנו דהכי אמרינן בזבחים דף נא. אל יסוד מזבח העולה לזבחה של עולה יהא יסוד למטה הימנו:

435 קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד - כדאמרינן במסכת מדות פ"ג משנה א היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל במזרח אמה אחת כשהצפון כלה למזרח ובדרום אמה אחת כשהמערב כלה לדרום אלמא לא היה יסוד למזרחית דרומית ואמרינן בזבחים דף נג: לפי שלא היתה אמה היסוד של כל המזרח ושל כל דרום בחלקו של בנימין כדמתרגמינן באחסנתיה יתבני מדבחא בראשית מט לפיכך לא היה יסוד לה:

436 כיון דאמר מר כו' - ממתניתין דרמי בר יחזקאל היא לקמן יומא דף נח::

437 לא יהו אלא דרך ימין למזרח - הכא לא שייך למזרח אבל בזבחים שייך למיתנייה דאיירי התם בנתינת כבש המזבח לדרום ויליף לה מן ומעלותיהו פונות קדים תן מעלותיו לדרום כדי שתהא תחילת פינותיו לקדים כשתפנה לדרך ימין דכל פינות דרך ימין הן דתני רמי בר יחזקאל עומד על שנים עשר בקר וגו' ואגב ההיא גירסא נקט בכל דוכתי למזרח ולא שייך למימר אלא דרך ימין ותו לא:

438 ברישא בההוא פגע - כשעלה בכבש ופונה לימין פוגע בקרן מזרחית דרומית תחילה ושם אי אפשר ליתן משום דאין לה יסוד ומקיף ובא עד מזרחית צפונית ונותן ואע"ג דמתן דם אינו עולה בכבש דהא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק דכתיב וזרקו דהא למטה מן החוט הוא נותן אפילו הכי כיון שבחטאת שניתנה בעליונה של קרן צריך לעלות בכבש דרך הדרום ופונה למזרח ה"נ בכל הדמים אע"פ שנותנן למטה מתחיל להקיף מדרך הדרום שהוא פניו של מזבח כפתח כניסת הבית ומשם פונה לימין:

439 דילמא בחטאת - דראש חודש אמר רחמנא עביד ביה מעשה עולה:

440 לא ס"ד דכתיב - לחטאת על עולת:

441 תנן התם - במסכת תמיד ולא שייך למיקבעיה בגמרא דיומא אלא משום דמיירי לעיל בשינוי כהאי גוונא מאן תנא סדר יומא ר"ש איש המצפה היא לא שמעינן ליה דאמר הכי אלא משום דשמעינן ליה דפליג אסדר תמיד מוקמי לסתמיה דפליגי אתמיד אליביה ואין שיטה כזאת מצויה בגמרא קבעה נמי להך גביה דמתוקמא נמי בהך שיטתא:

442 הממונה - הוא הסגן:

443 והביאו כו' - לתמיד:

444 מלשכת הטלאים - שהיו הטלאים שם מבוקרין כדתנן ערכין דף יג. אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים:

445 והלא - כמו והרי היא במקום פלוני:

446 במקצוע צפונית מערבית - של בית המוקד שהיה טרקלין גדול והיו מסיקין בו מדורות גדולות להתחמם שם הכהנים שהולכים יחפים על רצפת עזרה שהיא של שיש והיו במקצעותיה לשכות פתוחות כקטוניות פתוחות לטרקלין כדקתני לקמן וארבע לשכות היו שם בד' המקצועות אחת לשכת הטלאים וכו':

447 לשכת החותמות - שמניחין שם חותמות של לוקח סלתות ונסכים מן ההקדש בדמים כדתנן במסכת שקלים דף ז: ד' חותמות היו במקדש והיה כתוב עליהן עגל גדי זכר חוטא והן סימני כבש ואיל ופר ושלש בהמות של מצורע כל מי שמבקש נסכים בא לו אצל הממונה על החותמות ונותן לו מעות כפי נסכים שהוא צריך ומקבל ממנו חותם של אותם נסכים ובא לו אצל הממונה על הנסכים ומראה לו החותם ומקבל ממנו נסכים וכו' כדמפרש התם:

448 לשכת בית המוקד - לשכה קטנה שקרויה בית המוקד ופתוחה לבית המוקד הגדול:

449 שעושים בה לחם הפנים - של בית גרמו עושין שם מעשה לחם הפנים שהיו שם:

450 לבית המוקד - פתוחות לה:

451 שתים בקודש ושתים בחול - של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול:

452 וראשי פספסין - חתיכות עצים מבדילין לסימן במקום המפסיק בין קודש לחול:

453 ששיקצום מלכי עובדי כוכבים - שהקטירו עליה לעבודת כוכבים במקדש קתני בלשכת הטלאים שהוא במערבית דרומית:

454 מאן תנא מדות - הא מתניתין דמסכת מדות היא:

455 ר"א בן יעקב היא - דסתמיה דמתניתין דמדות קיימי כוותיה:

456 היתה אורך - מן המזרח למערב על רוחב מן הצפון לדרום:

457 ומשלחין תחת הדוד - דכתיב במדבר ו׳:י״ח ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

458 לשכת המצורעין - מפרש בפירקין דלקמן ששם המצורעין טובלין בשמיני לטהרתן כשבאין להכניס ידיהן לבהונות אע"פ שטבל מבערב:

459 אמר ר"א בן יעקב שכחתי כו' - מכלל דרישא ר"א בן יעקב קאמר לה:

460 ה"נ מסתברא - דסתמא דמדות ר"א קאמר לה:

461 דתנן כל הכתלים וכו' - ולא מצית מוקמת לה אלא כר"א בן יעקב:

462 כל הכתלים שהיו שם - בכל בניני הר הבית היו גבוהין הרבה מאד עד שהיו כל פתחים שבהן גבוהין כ' אמה לבד ממה שעל הפתחים הרבה מאד:

463 חוץ מכותל מזרחית - הוא התחתון לרגלי הר הבית שבו נכנסין לחיל שלפני עזרת נשים ומן החיל נכנסין לעזרת נשים ומעזרת נשים לעזרה הגדולה:

464 שכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה - הוא הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ופני הכהן למערב:

465 ומתכוין ורואה - מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים הימנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם כדכתיב במדבר י״ט:ד׳ והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו' ואם היתה הכותל גבוה אע"פ שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת נשים ושער עזרת נשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה כ' אמות יותר מקרקעי רגלי הר הבית ונמצאת איסקופת ההיכל גבוהה ממשקוף פתח הר הבית ולא יוכל לראות חלל פתח היכל דרך אותו פתח:

466 ותנן כל הפתחים וכו' ותנן לפנים הימנו וכו' - כל הני תנן ותנן דקא מייתי הכא לפרושי אתי דלא משכחת דאיכסי פיתחא תתאה במעלות הר הבית אלא לר' אליעזר בן יעקב:

467 גבוהין עשרים אמה - כיון דגבוהין עשרים אמה לא משכחת שנסתם במעלות ההר לרבנן:

468 לפנים ממנו סורג - היה שם לפנים מכותל מזרחי והיא מחיצה העשויה נקבים נקבים כסירוגי מטה של חבלים ועושין אותה בדפי עץ ארוכים וקצרים שקורין לט"ש ומרכיבין אותן זו על גב זו באלכסון וקורין אותן בלע"ז פרודנ"י:

469 לפנים - מאותו סורג היה מקום פנוי י' אמות והוא נקרא חיל:

470 ושתים עשרה מעלות היו - באותן י' אמות שההר מגביה מן הסורג עד שער עזרת נשים רום כל מעלה ומעלה חצי אמה הרי שעלה קרקע עזרת נשים ו' אמות:

471 ושלחה - משך רוחב המעלה חצי אמה ואורכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום:

472 ט"ו מעלות - גובה קרקע עזרת ישראל מעזרת נשים הרי שעלה ההר י"ג אמה וחצי:

473 ותנן בין האולם למזבח י"ב מעלות - הרי שגבה קרקע היכל מקרקע הר הבית התחתון תשע עשרה אמה וחצי עדיין נשאר מן הפתח התחתון חצי אמה עליונה לראות דרך שם חצי אמה התחתונה של חלל פתח ההיכל:

474 ותנן ר"א בן יעקב אומר מעלה היתה - עוד בעזרת ישראל וגבוהה אמה ואורכה ברוחב כל העזרה:

475 ודוכן - של לוים בנוי עליה וגבוה אמה וחצי:

476 ובו ג' מעלות של חצי אמה - שעולין בהן לדוכן:

477 אי אמרת בשלמא - סתמא דקתני דכותל מזרחי נמוך כדי לראות ממעל לו דרך שערי עזרת נשים ועזרת ישראל את חלל פתח ההיכל:

478 ר"א היא - דאית ליה מעלה יתירה וגבה קרקע ההיכל מקרקע התחתון כ' אמה וחצי:

479 היינו דאיכסי ליה - פתח התחתון בגובה קרקע ההיכל:

480 אלא אי אמרת רבנן - הרי לא עלו המעלות אלא י"ט אמה וחצי ופש ליה פלגא אמתא דמיתחזי ליה פתח ההיכל בגוויה לכהן שבהר הזיתים:

481 רב אדא בר אהבה אמר הא מני - דקתני דכותל מזרחי הוצרך להיות נמוך ר' יהודה היא דאמר המזבח עומד באמצע העזרה כנגד הפתחים ונמצא גובהו סותם את הפתח התחתון שהרי עלה קרקע עזרת ישראל מקרקע התחתון י"ג אמה וחצי אמה קודם שהגיע למזבח והמזבח גובהו תשע הרי עשרים ושתים וחצי:

482 עשר אמות כנגד פתחו של היכל - י' אמצעית של רחבו:

483 אחת עשרה לצפון - כנגד ה' אמות הנותרים לחלל ההיכל מן המזוזה ולצפון שהרי חלל ההיכל כ' אמה רחב וכנגד ו' של עובי כותל צפונית של היכל וכן לדרום נמצא רוחבו של מזבח מצומצם כנגד היכל וכותליו:

484 ואי סלקא דעתך מדות רבי יהודה היא וכו' - פרכא היא דקא פריך הש"ס לרב אדא דאוקמיה כרבי יהודה ואי סתמי מדות רבי יהודה נינהו מזבח דאתא באמצע עזרה אליבא דסתמא דמדות מי משכחת לה:

485 כל היקף העזרה - הגדולה אורך קפ"ז ובתוך אותו היקף נבנה הבית לצד מערבי והחצר והמזבח במזרחו היכל מאה אורך עם כותל אולם וחללו וכותל היכל וחללו ואמה טרקסין וחלל בית קדשי הקדשים ועובי כותל מערבי וחלל התא אחריו ועובי כותל חיצון הכי מיפרשא במסכת מדות ולקמן מייתי לה בפרק הוציאו לו יומא דף נב::

486 י"א אמה - היה מקום פנוי אחורי בית הכפורת בין כותל התא לכותל עזרה:

487 הכבש והמזבח כו' - ולא פירש עכשיו מקום פנוי שבין כבש לכותל דרומי של עזרה ובסיפא קתני לה ועכשיו מונה והולך מן הדרום לצפון:

488 מן המזבח ולטבעות - קבועים בקרקע בבית המטבחים שבצפון המזבח שנותנים בהן צוארי בהמות כששוחטין קדשי קדשים ששחיטתן בצפון:

489 שלחנות - שעליהן מדיחים קרבי קדשים:

490 ננסין - עמודים נמוכין התקועין בקרקע ואונקלאות של ברזל קבועין בהן שבהן תולין את הבהמה להפשיט:

491 והמותר - ממאה ושלשים וחמש שלא נמנה כאן ומקום השלחנות שלא הוצרך לפרש שרחבו מפורש בספר יחזקאל אותו העודף חלקהו חציו לדרום בין כבש לכותל וחציה למקום הננסין:

492 רובא דמזבח בדרום קאי - לפי מנין זה שהרי חצי רוחב העזרה ששים ושבע וחצי וכשתתן מהם מכותל צפונית לננסין שמונה ומן הננסין לשולחנות ד' הרי י"ב ומקום ד' שולחנות זו אצל זו אינו פחות מד' והן היו ח' שלחנות כדתנן בשקלים דף ט: נתונות ד' בראש ארבע נמצאו ד' זו אצל זו ברוחב הרי ט"ז ומשם לטבעות ארבע הרי כ' ומקום הטבעות כ"ד הרי מ"ד ומן הטבעות ולמזבח ח' הרי נ"ב ומקום הננסין י' אמות ומחצה שהוא חצי העודף הנשאר מהנותר שלא מנה במשנה שהרי מאה ועשר אמות מנה מן הכבש לצפון נשארו ממאה ושלשים וחמשה של רוחב העזרה כ"ה ונתנו לשלחנות ד' ונשאר כ"א אותן תחלוק למקום הננסין חציין וחציין השניה בין כבש לכותל הרי מן המזבח לצפון ס"ב ומחצה כשתתן חמש אמות הצפונית של מזבח עליהם הרי חצי רוחב העזרה שהוא ס"ז ומחצה נמצא כ"ז אמות מן דרומית של מזבח כלין בחצי דרומי של העזרה ונמצא צפונו של מזבח כלה לסוף צפוני של חלל הפתח אצל המזוזה צא ממקום המזבח ב' אמות של כניסת היסוד והסובב נמצא צפון חלל הפתח מגולה למעלה מכניסת הסובב ב' אמות ויכול לראות כהן שבראש הר המשחה דרך אותן ב' אמות את פתח ההיכל דרך פתח התחתון ואם תאמר גובה שש אמות שגבה המזבח עד כניסת הסובב סותם את פתח התחתון אינו כן שהרי קרקע העזרה לא עלה מקרקע הר הבית אלא י"ג ומחצה ושש של גובה הסובב הרי תשע עשרה ומחצה אכתי פש ליה פלגא דאמתא בגובה פתח התחתון אלא לאו ר"א היא ואיכסי ליה במעלה יתירה שמע מינה ולבי מגמגם ביה דיש לומר הואיל ולא פירשה המשנה מקום השלחנות שמא עם מקום הננסין הוא כלול באותו חלק שאתה חולק כ"ה אמות העודפים ברוחב העזרה על מאה ועשר המפורשין נמצא מן הכבש לכותל דרומי י"ב ומחצה והכבש והמזבח ס"ב הרי ע"ד ומחצה צא מהן ב' אמות של כניסת היסוד והסובב לצפון נשארו ע"ב ומחצה ולא נתגלה מחלל הפתח מלא החוט שהרי אמצעו של פתח באמצע רוחב עזרה שהיא לסוף ששים ושבע ומחצה הוסיף עליהן חמש אמות שיהיו שבעים ושתים ומחצה כללתה כאן חמש אמות של חצי הפתח הצפוני ואני כך שמעתי שמקום השלחנות כלול עם מקום הננסין אבל מה ששנינו כאן והמותר בין כבש לכותל ומקום הננסין פירש לי מורי צדק רבינו יצחק בר יהודה ז"ל שנים עשר מן העשרים וחמש בין כבש לכותל ושלש עשרה למקום הננסין והשלחנות ונתן טעם לדבריו לפי שבין כבש לכותל מקום פנוי וכאן יש צורך תשמיש של שלחנות וננסין ונמצא מחלל הפתח מגולה חצי אמה ולבי מגמגם לפי שהיה לתנא לפרש וכיון שלא פירש צריך אתה לחלקו לחצאין ואם באת להרבות כאן ולמעט כאן יכול אתה לגלות הפתח כמה שתחפוץ או לכסות כמה שתחפוץ לפיכך טוב לי כמו שפירשתי מלומר כן שבשפת חצי רוחב היכל דרומי כלה המזבח והוא כנגד חלל הפתח:

493 אלא לאו שמע מינה ראב"י היא - ואיכסי ליה במעלה יתירה ולא במזבח דשמעינן ליה לראב"י בפ' שלישי לקמן יומא דף לז. דאמר כוליה מזבח בדרום קאי וכל חצי חלל הפתח מגולה ואי קשיא היכי מתוקמא סתמא מדות אליביה הא שמעינן מהא סתמא שאוכל המזבח שבע אמות בצפון על כרחיך הכי מפרשי' הני עשרים וחמשה אמות שאתה נותן שאין בין כבש לכותל אלא חמשה אמות ומחצה והכבש והמזבח ששים ושתים הרי המזבח כולו בדרום קאי וכולו כנגד אמצע עזרה והמותר כולו למקום הננסין וא"ת אם כן שלא דקדק התנא לחלקו לחצאין ויש לך להרבות ולמעט להיכן שתרצה כר"י נמי מצית מוקמת לה ויהא מזבח ממוצע באמצע עזרה כיצד תן עשרים ואחד ומחצה מהם בין כבש לכותל והכבש שלשים וחצי המזבח ששה עשר נמצא אמצעו של מזבח לסוף ס"ז ומחצה שהוא אמצע עזרה הא לא מצית אמרת שלא יהו מקום השולחנות והננסין אלא שלש ומחצה ובעיני נראה לפרש הא דרב אדא בר אהבה וכל הסוגיא בלשון אחר רב אדא בר אהבה אמר הא מני אמתניתין דתמיד אמר להם הממונה קאי דרמיא מדות עילויה מתניתין דתמיד דפליגי אסתמא דמדות ר"י היא דשמעינן ליה דפליג אסתמא דמדות דתניא ר"י אומר מזבח ממוצע וכו' ואי ס"ד מדות ר"י היא מי משכחת לה והא תנן כו' אלמא רוביה דמזבח בדרום קאי שמע מינה ולא גרסינן אלא לאו שמע מינה ר"א היא והכי פירושו שמע מינה מדות לאו ר' יהודה היא:

494 רב אדא בר יצחק אמר הא לשכת הטלאים אקצויי מקציא - בשתי המקצועות נראית שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן:

495 ודאתי מצפון מיתחזיא ליה - שמשוכה לצד דרום יותר:

496 ודאתי מדרום מיתחזיא ליה - משוכה לצד צפון:

497 מסתברא דבמערבית דרומית הוה - טפי ומודי בה תנא דתמיד אלא דנקיט סידרא מדרום לצפון מיתחזי ליה דרך הילוכו כאילו הוא בצפון:

498 מדרמינן לחם הפנים - דהוה סלקא דעתיה שהוא מונה והולך דרך ימין מצפון למערב וממערב לדרום ומדרום למזרח לשכת הטלאים בצפונית מערבית לשכת החותמות במערבית דרומית לשכת בית המוקד בדרומית מזרחית לשכת לחם הפנים במזרחית צפונית והוה רמינן עלה מתני' דמדות דקתני דרומית מזרחית היא היתה לשכת לחם הפנים:

499 ומשנינן אמר רב הונא בריה דרב יהושע - תנא דמדות קא חשיב דרך ימין כדמפרש בהדיא דקאזיל ומני מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום והבא להקיף סביב כל הבית ומקיף דרך ימין מבחוץ זהו סדר הקפתו ומתניתין דתמיד דלא פירש מידי איכא למימר דדרך שמאל מנה ותו לא תיקשי מידי מהשתא:

500 אי אמרת בשלמא - תנא דתמיד גופיה דתני לשכת הטלאים בצפונית מערבית מודי הוא דלצד מערבית דרומית הואי טפי אלא לפי מראית עינו שנה משנתו ודאתי מדרום מיתחזיא ליה מצפון ולעולם מקרן דרומית מערבית בא להתחיל למנות היינו דמתרץ לחם הפנים אלחם הפנים להיות בדרומית מזרחית כדקתני במדות דלא ליקשי אהדדי כיצד לשכת הטלאים בדרומית מערבית לשכת החותמות כי אזלת דרך שמאל במערבית צפונית לשכת בית המוקד צפונית מזרחית לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית:

501 אלא אי אמרת - דוקא תנא לשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית סוף סוף מאי תרצתא לחם הפנים כי מני דרך שמאל הוה לשכת לחם הפנים בדרומית מערבית לפי מניינו:

502 והאמר מר - לקמן יומא דף נח::

503 משתי חלות - של עצרת:

504 ארבע או חמש - בכל שבת ושבת ולקמיה מפרש מתי ארבע ומתי חמש:

505 והיתה לאהרן ולבניו - בלחם הפנים כתיב:

506 מחצה לאהרן כו' - ואף על פי שהן שנים עשר יש בהן שתי חלות שאינן מתחלקות כדמפרש ואזיל:

507 אתאן לרבנן - דאמרי לא שקיל פלגא דאי שקיל פלגא בציר מחמש לא שקיל:

508 רישא ומציעתא רבנן - דאמרי לא שקיל פלגא אלא בציר מפלגא ודקשיא לך חלה דשתי לחם דשקיל לה כולה מודו רבנן דלאו אורח ארעא למיפרסיה ולמיתב פרוסה לכ"ג:

509 ומאי ארבע או חמש - מתי ארבע ומתי חמש:

510 לרבנן - דפליגי עליה דר' יהודה בפרק החליל סוכה דף נו. ואמרי משמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש חלות ושכר הגפת דלתות לא שקיל משמר הנכנס נמצאו כולן באות ומחלקות וכהן גדול חולק עם שתיהן ומשנים עשר בעי מיפלג ומחצה שלם אינו נוטל בציר חדא מפלגא חמש שקיל:

511 לר' יהודה דאמר נכנס נוטל שתים - בלא מחלוקת בשכר שהוא מגיף למוצאי שבת דלתות העזרה וחיל והיכל ולשכות שפתחו שחרית משמר שיצא לו מעשר בעי מיפלג שאין השתים באות במחלוקת כי שכרם הם:

512 בציר חדא מפלגא - דעשר ושקיל ארבע:

513 כולה רבי היא - דאמר פלגא שקיל:

514 וסבר לה כרבי יהודה - דאין השתים מתחלקות לעולם:

515 אלא מאי ארבע הא חמש בעי למישקל לא קשיא הא דאיכא משמר המתעכב וכו' - פעמים שיום טוב חל בשני בשבת ויש משמר מקדים ובא מערב שבת ומתעכב עד הרגל שכל המשמרות באות ברגל או פעמים שמוצאי יום טוב ערב שבת והמשמרות הולכות למקומם בערב שבת ויש משמר שמתעכב שם עד מוצאי שבת ותנן במסכת סוכה דף נה: שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים וכן י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה שאין יכולין לשוב בשבת למקומן בין מלאחריה שעל כרחן הן מקדימין לבא מע"ש היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים שהרי על כרחן שוהין שם והרי היא כשבת שבתוך הרגל חל יום אחד להפסיק בינתים או מלפניה כגון שכלה המועד בחמישי בשבת או מאחריה שהתחיל המועד בשני בשבת לא היה להם להקדים לבא מלפני השבת אינן שוות אלא משמר המתעכב בשבת בין שהוא משמר אחד בין שהוא משמרות הרבה נוטל שתי חלות והשאר מתחלקות למשמר היוצא ונכנס שזמנו קבוע לאותה שבת:

516 אי הכי - דמציעתא רבי היא מאי לעולם חמש:

517 מתני' אישי - אדוני:

518 קורין לפניו בסדר היום - פרשת אחרי מות וכן כל שבעת הימים:

519 שיהא מכיר - מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום:

520 גמ' במקדש ראשון - לא העמידו אלא על פי התורה כהנים מהוגנין:

521 מרתא בת בייתוס - אלמנה עשירה היתה וקידשה יהושע בן גמלא ונתנה ממון לינאי המלך ומינהו להיות כהן גדול:

522 תרקבא - חצי סאה תרי קב:

523 דינרי - זהובים:

524 דיילא - שוטר המלך:

525 בשוקא קמיה לא תחליף - מתוך שהיה מכירך מתחילה בקי הוא בעושרך ובמעשיך למצוא עלילה לגבות ממך ממון:

526 מאכילין אותו - ערב יום הכפורים שחרית סלתות וביצים כדי למסמס אכילה שבמעיו לשלשלו שלא יצטרך לנקביו למחרת:

527 לידי חימום - של קרי שהסלתות וביצים מרבים את הזרע:

528 אב"י ואבב"י - סימנים הן ומפרש להו ואזיל:

529 זב תולין לו במאכל - אם אכל מאכל הרבה מכל מין שהוא תולין לומר שמחמת רוב מאכל ראה ואינו זב לטומאת שבעה ולקרבן דכתיב ויקרא טו בשרו ולא מחמת אונסו אבל בעל קרי טמא באונס דאין קרי וזוב באים ממקום אחד ואין מראיהם שוה שהזוב דומה למי בצק של שעורין ואינו קשור אלא כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:

530 אין מאכילין אותו - בימי בדיקתו:

531 השחלין - קרשי"ן:

532 חלגלוגות - פולפו"ר:

533 הגרגיר - ארוג"א:

534 מצרנאה - הגדל על המיצר שאין סביבותיו זרע אחר שיכחיש כחו:

535 לא יאכל ביצים - שמביאין לידי קרי ומתגנה על בני הבית:

536 לא יישן בטליתו של בעל הבית - שהוא מתכסה בה ביום שלא ימצא עליה קרי:

537 כי מיקלע לדרשיש - שם היה רגיל לילך:

538 מאן הויא ליומא - יש אשה שתנשא לי ליומא שאתעכב כאן ותצא לאחר מכאן:

539 זה אצל זה - בן שיוליד במדינה זו עם בת שיוליד במדינה אחרת:

540 רבנן קלא אית להו - ושמם קרוי על בניהם:

541 צריכה לישב שבעה נקיים - מיום שנתרצית שמא מחמת חימוד ראתה דם:

542 יחודי בעלמא - ואין נזקקין להן אלא שהנשוי אשה אין מתאוה כמי שאין לו אשה:

543 מתני' מסרוהו זקני בית דין - שקראו לפניו בסדר היום:

544 לזקני כהונה - ללמדו חפינת הקטורת המוטלת עליו ביום הכפורים שנאמר ויקרא ט״ז:י״ב ומלא חפניו קטורת סמים וגו' ועבודה קשה היא כדלקמן יומא דף מז::

545 בית אבטינס - היו עושין את הקטרת כותשין אותו ומערבין סממני':

546 והשביעוהו - שלא יהא צדוקי לתקן מבחוץ ולהכניס בפנים כדאמרינן בגמרא לקמן יומא דף יט::

547 אישי - אדוני:

548 הוא פורש ובוכה - מפרש בגמ' שם:

549 אם היה חכם דורש - בדבר הלכה כל ליל יוה"כ שלא יישן ויראה קרי:

550 ואם לאו - חכם הוא ויודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואינו יודע לדרוש דורשין לפניו:

551 באיוב ובעזרא וכו' - שהן דברים ממשיכין את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו:

552 גמ' תנא ללמדו חפינה - מוליכין אותו לבית אבטינס ששם הקטרת מצוי:

553 לשכת פרהדרין - לישן שם:

554 לשכת אבטינס - ללמוד חפינה:

555 על גגה - היה בית הטבילה מי מעיין היו באין לשם ברומה:

556 מסיבה - בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת:

557 לגג בית הפרוה - לעלות לה דרך המסיבה:

558 לשכת הגולה - על שם בור שכרו שם עולי גולה:

559 אחורי שתיהן - ללשכת הגולה וללשכת הגזית:

560 וגג שלשתן שוה - קירוי אחד לשלשתן:

561 שער הדלקה שער הקרבן - לא ידעתי למה נקרא שמם כך:

562 שער המים - שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג כך מפרש בשקלים דף ט::

563 ועשרה קדושין - ידיו ורגליו מן הכיור:

564 בו ביום - ביוה"כ ולקמן יומא דף לב. יליף להו מקראי וכולן בקדש כדמפרש:

565 על גג בית פרוה - שהיתה בנויה בתוך עזרה מקודשת:

566 חוץ מזו - טבילה ראשונה שאינה באה בשביל יוה"כ שאף כל ימות השנה שנינו בפ"ג דף ל: אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול אבל טבילות הבאות מחמת יוה"כ בעינן מקום קדוש דהכי כתיב בהו ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ויקרא ט״ז:כ״ד:

567 ובצד לשכתו היתה - אלמא לשכה יש לו בדרום:

568 ומסתברא לשכת פרהדרין - שהוא ישן שם בדרום הויא אצל בית הטבילת חול:

569 מאי טעמא מקדים קאי כו' - כשהוא משכים לבקר כל שבעה עומד ממטתו:

570 ומיסך רגליו וטובל - התם על גב שער המים שהיא על גבה בעובי החומה מתוקן בית טבילת חול ומעיין משוך שם באמה מעין עיטם כדלקמן יומא דף כח. וכל המיסך רגליו טעון טבילה ליכנס בעזרה ואזיל לצפון ללשכתו השניה ללמוד חפינה ואתי לבית המקדש ועביד עבודה כוליה יומא כדתנן לעיל יומא דף יד. כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו':

571 לבהדי פניא מדו עליה - כדאמרינן בריש פירקין:

572 ואזיל לדרום וטבל - על שער המים כר"ע דאמר שם טהור שנפל עליו הזאה טמאתו:

573 ונייח - הולך ושוכב בלשכת פרהדרין אשר אצל בית הטבילה:

574 דאי אמרת לשכת פרהדרין - שהוא ישן בה הויא בצפון ורחוקה מבית הטבילה הטרחתו כל העמל הזה:

575 מקדים קאי ומיסך רגליו - כדרך כל המשכימין:

576 ואזיל לדרום - לשער המים:

577 וטבל וגמר חפינה - התם בבית אבטינס אשר שם ואזיל לבית המקדש וכו':

578 אלמה לא - קושיא היא כלומר וכי לא טוב לך להטריחו מטרחינן ליה מדעת דאי צדוקי הוא ואינו ירא שמים לקבל עליו טורח המקדש ליפרוש מן הכהונה גדולה ולא יקבלנה מתחילה וטוב לנו שהרי הן משנין את עבודה כדלקמן בשמעתין:

579 א"נ - אפילו אדם כשר הוא טוב לנו להטריחו כדי שלא תזוח דעתו עליו להתגאות בכתר כהונה:

580 דאי לא תימא הכי - דלא בעינן לאטרוחיה ליעבד שתי לשכיותיו בהדי הדדי:

581 לימא תיהוי - מתני' דקתני אתה שלוחנו תיובתא דרב הונא כו':

582 הני כהני - בהקרבת קרבנותיו שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחינו ונפקא מינה דאם הוא מודר הנאה ממנו מותר לו שיקריב עליו קרבנותיו כדתנן בנדרים דף לה::

583 הכי קאמרי ליה - האי דקאמרי ליה אתה שלוחנו לאו בעבודה קאמרי ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי מחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתינו ודעת בי"ד:

584 שחשדוהו צדוקי - לתקן הקטורת ולתת אותה על מחתת האש בהיכל ולהכניסה אחרי כן לבית קדשי הקדשים שכן אומרים הצדוקים כדלקמן:

585 החושד בכשרים לוקה בגופו - דכתיב שמות ד׳:ו׳ הן לא יאמינו לי וגו' וכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:

586 וכל כך למה - השבועה הזאת למה:

587 שלא יתקן - הקטורת מלא חפנים הניתנת ביוה"כ על המחתה כדכתיב ויקרא ט״ז:י״ג ומלא חפניו וגו' ונתן את הקטורת על האש וגו':

588 מבחוץ - בהיכל היו נותנין אותה צדוקין על האש ואח"כ מכניסין שהיו דורשין אל יבא כי אם בענן כי בענן אראה שם וכתיב ברישא דקרא ואל יבא בכל עת אל הקדש ומשמע כי בענן עשן הקטרת יבא ואז אראה על הכפרת:

589 מחוטמו - שהוא ראשון לאברים ליכנס לבית לפי שהוא בולט לפניו כדאמר נמי במס' שבועות דף יז: הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור אלמא הבא דרך אחוריו נכנס חוטמו אחרון:

590 מתני ליה לחייא בר רב א"ר זכריה בן קפוטל - בפ"א ומחוי ליה רב בבי"ת עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי"ת:

591 ירמוז יקרוץ יורה - כולן לשון אחד הן אלא שזה נופל על העינים וזה נופל על האצבעות שנאמר משלי ו קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו:

592 בפרק ראשון - צריך בו כוונה שנאמר בו דברים ו׳:ו׳ והיו הדברים האלה על לבבך:

593 בם - שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך:

594 ולא בתפלה - שהתפלה בלחש שנאמר שמואל א א׳:י״ג וקולה לא ישמע כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון:

595 בם - בדברי תורה:

596 ולא בדברים אחרים - שיחת הילדים וקלות ראש:

597 לא יוכל איש לדבר - אין לו רשות:

598 מתני' אצבע צרדא - מפרש בגמ':

599 והפג - טייל להפיג שינה מעיניך עמוד והפג אחת שחוק לנו פעם אחת על הרצפה להפיג שינתך ובגמרא מפרש מאי היא:

600 ומעסיקין אותו - בהפיגותם ובטיוליהם שלא יישן עד שמגיע זמן שחיטת תמיד של שחרית שהוא בהאיר המזרח:

601 גמ' צרתה דדא - צרתה של זו אצבע תהי צרה לזו ומאי היא זו גודל באצבע הסמוכה לגודל היה מחברו לאגודל בחזקה ושומטה ומכה על כפו ונשמע הקול:

602 בכוליה בי רב - בית המדרש:

603 על חדת - דרך חידוש הראה לנו:

604 אחוי קידה - נועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד כך מפורש במס' סוכה דף נג.:

605 אלא בפה - היו משוררין לפניו:

606 אם ה' לא יבנה בית וגו' - כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצות שאם אינה רצויה אין טורחך עולה לכלום:

607 שוא עמלו בוניו בו - בחנם יגעים בבנין שלא יתקיים:

608 מיקירי ירושלים - מחשובי ירושלים עושין כך שלא היו ישנים:

609 אלא שהיו חוטאין - משחקין אנשים ונשים יחד ובאין לעבירה:

610 תרגומא - להאי בגבולים היכא היו חוטאין בנהרדעא:

611 לפתח חטאת רובץ - יצה"ר מחטיאו בעל כרחו:

612 מתני' תורמין את המזבח - הדשן שהוא חותה מן הדשן במחתה פעם אחת בין רב למעט ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ ונותנו במזרחו של כבש ונבלע במקומו שנאמר ויקרא ו׳:ג׳ והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח וילפינן לקמן מוהרים ממנו בקומצו והיא היתה תחילת עבודת שחרית בהשכמה:

613 סמוך לו - סמוך לקריאת הגבר לפני קריאתו או לאחריה:

614 ביוה"כ - תורם מחצות:

615 וברגלים מאשמורה הראשונה - שהיא בשלישית הלילה כדאמר במסכת ברכות דף ג. ג' משמרות הוי הלילה ובגמרא מפרש טעמא דכולהו:

616 ולא היתה קריאת הגבר מגעת - ברגלים עד שהיתה העזרה מלאה מישראל המביאין קרבנותיהן להיות מזומנים להקריבן אחר התמיד מיד:

617 גמ' אהיכא קיימי' - איני יודע לפרשה ונ"ל דה"ג תנן התם אברים שפקעו כו' והיא משנה במס' זבחים דף פו. ומתוך פקיעותן קופצין ונופלין מן המערכה:

618 קודם חצות - לילה:

619 ומועלין בהן - וקודם חצות אינו חשוב עיכול באבר שיש בו עדיין ממש לפיכך צריך להחזירו למערכה וכיון שלא נעשית כל מצותן קדשי ה' קרינן ביה ואית ביה מעילה לנהנין ממנו:

620 אחר חצות - אין צריך להחזיר בו שהחצות עושה עיכול באברים שמשלה בו האור ואע"פ שיש בו ממש כדיליף לה לקמיה:

621 ואין מועלין בהן - כדקיי"ל פסחים דף כו. שנעשית מצותו אין מועלין בו כיון דלית בה צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה' ובמעילה כתיב ויקרא ה׳:ט״ו וחטאה בשגגה מקדשי ה':

622 מנה"מ - דחצות עושה עיכול:

623 כל הלילה והקטיר - היא העולה על מוקדה כל הלילה אלמא כל הלילה מצוה להיות על מוקדה אלמא כל ליליא הויא הקטרת אברים ואפי' מה שעל המוקד אם פקע:

624 וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים - דסמיך ליה לההוא קרא ולבש הכהן מדו בד והרים הדשן אלמא כל הלילה הוא חשיב כעיכול וקרי בשר העולה דשן משמשלה בו האור וכשר להרימו:

625 חציו להקטרה - שאינו עיכול ואם פקעו צריך להחזיר להקטיר וחציו להרמה מחצות ולהלן קרוי דשן אלמא חצות משויא ליה עיכול:

626 ואי דאורייתא הוא היכי מקדמינן - גרסינן ולא גרסינן היכי מאחרינן הלא כל חציו ראוי להרמה ומה לנו אם יאחר:

627 היכי מקדמינן - אפילו דשן המעוכל יפה והא אמרת חציו להרמה אלמא אין חצי הראשון כשר לכך:

628 אלא א"ר יוחנן - לא תימא חציו לכך וחציו לכך אלא הכי דריש הכתוב הכשר כל הלילה בין להקטרה שאין מעוכלין בין להרמה אם יש דשן מעוכל וחצות דעושה עיכול באברים שמשלה בהן האור מהכא נפקא ממשמע שנאמר בהקטרה כל הלילה על מוקדה איני יודע שעד הבקר קרוי לילה:

629 ומה ת"ל עד בקר תן השכמה אחרת לבקרו של לילה - בוקרו של לילה הוא עלות השחר ונתן לך הכתוב בו בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מן השכמה ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחך הוא חצות לילה הלכך הואיל וכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי שעה בכל יום דלא נפישי קרבנות ורב להם היום בקרות הגבר סגי:

630 ביוה"כ דאיכא חולשא דכ"ג - שהרי עליו לבדו הוא מוטל צריך להשכים יותר:

631 דנפישי קרבנות - ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות את הדשן לתפוח לאחר ההרמה כדתנן במסכת תמיד דף כח: מעלין האפר לתפוח ותפוח הוא גל של אפר כמין תפוח של ענבים הנדרך בגת ששם כנסו אפר של כל ימות החג והוא באמצע המזבח ופעמים שהוא עליו כג' מאות כור לפיכך צריך להקדים לתרום מאשמורה הראשונה:

632 קרא גברא - מכריז הממונה על הכרוז ואומר עמדו כהנים לעבודתכם כדקתני בברייתא בשמעתין:

633 רב איקלע לאתריה דר' שילא - ולא היו מכירין אותו:

634 לא היה אמורא - מתורגמן העומד לפני חכם הדרשן והחכם לוחש לו לשון עברית והוא מתרגם לרבים לשון שהן שומעין:

635 וקא מפרש קרות הגבר קרא גברא - נפל לו בתוך הדרש שלחש לו ר' שילא קרות הגבר לשון עברי והוא תרגם לרבים קרא גברא:

636 אבוב לחרי זמר - חליל שהוא חשוב לפני בני חורים זמר נאה וערב:

637 לגרדאי לא קבלוה מיניה - בא אצל גרדיים לשורר ולחולל להם לא הוכשר בעיניהם ומשל הוא כלומר פירוש זה שפירשתי לפני שרים רבים פעמים רבות ולא מיחו בידי עכשיו פירשתי לפניך שאינך גדול כמותם ולא קבלתו:

638 מר הוא רב - שאתה רגיל לקום ולתרגם לפני ר' חייא שהוא דודך:

639 נינח מר - לך ושב בכבודך שאיני כדאי שתהא מתורגמני:

640 אי תגרת ליה פוץ עמריה - אם נשכרת אצל אדם למלאכת יום כל מלאכה שיטיל עליך ואפילו היא בזויה כגון ניפוץ צמר שהיא מלאכת נשים עשה לו אף אני מאחר שהתחלתי בפעולותיך אגמור:

641 ולא מורידין - גנאי הדרשה הוא שארד אני ויקום פחות ממני לגומרה:

642 גביני כרוז - גביני המכריז:

643 דאמר מר - לקמן בפ"ד יומא דף לט::

644 כבר אמר אנא השם - כבר פעם אחת היה מעשה שהיה כ"ג מתודה על פרו ביום הכפורים ואמר אנא השם חטאתי וכו' ונשמע קולו ביריחו:

645 ואיכא חולשא - דתעניתא:

646 והכא יממא - שאין הקול נשמע בו כבלילה:

647 והאי חירגא לא שמיה - והאי פסולת הנסורות והוא נראה בעמוד של חמה דיומא ממש:

648 לא שמיה - כן שמו לשון אין:

649 וי"א אף רידייא - מלאך הממונה על השקות הארץ ממטר השמים ממעל ומן התהום מתחת וקורא להן שנאמר תהום אל תהום קורא כדאמרי' במס' תענית דף כד. ודף כה: ואמרינן התם דדמי לעגלא ולכך נקרא רידייא לשון שור החורש מתרגמינן לא תחרוש לא תירדי דברים כב:

650 כוותיה דר' שילא - דאמר קרות הגבר קרא תרנגולא:

651 היוצא יחידי לדרך דמו בראשו - מפני המזיקין:

652 דמו בראשו - עון מותו על ראשו מוטל שהוא המית עצמו:

653 בתרנגול בינוני - שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר:

654 צפופים - לשון צף מרוב העם היו נדחקים איש באחיו ואין לו מקום לנטות על צדו לכאן ולכאן וזקוף כקורה אף רגליו ניטלים מעל הארץ:

655 משתחוים רווחים - וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו שלא יכלם:

656 נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת - נמשכין מתוך דוחקן ומתפזרין על פני אורך כל י"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל לצפון ולדרום ויוצאין ממקום דריסת רגליהם ונכנסין דרך בית החליפות בין צידי ההיכל לכותלי העזרה לצפון ולדרום ומשם נכנסין למערב באחת עשרה אמה שיש אויר אחורי בית הכפורת עד כותל מערבי של עזרה כדתנן במסכת מדות פ"ה משנה א ואמרינן לה לעיל בפרקין יומא דף טז::

657 מאי קאמר - מאחר שמשתחוים רווחים ונתרווח המקום על ידי הנס אתה מזקיקו לימשך ולהתפשט אחורי בית הכפורת:

658 הכי קאמר כו' - האי ונמשכים אחורי כו' ארישא קאי קודם השתחואה והכי קאמר אע"פ שנמשכין אחורי הכפורת והיו צריכין לעמוד צפופים מרוב דוחקן אפילו הכי כשהיו כולם משתחוים באים למזרח המזבח מתוך העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח:

659 לא הפילה אשה - עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח:

660 בבית הטבחים - של עזרה:

661 ולא נמצא פסול בעומר - שאם יארע בו פסול אין אחר להביא תחתיו שהוא נקצר בליל מוצאי י"ט ואין מרבין לקצור אלא כפי השיעור של עשרון מנופה בי"ג נפה וכן שתי הלחם נאפין מערב י"ט ואין אפייתן דוחה יום טוב ואם יפסל לא יאפו אחרת בי"ט וכן לחם הפנים שנאפה מע"ש ואם יפסל אין חילוף והשלחן עומד ריקם עד שבת הבאה:

662 צר לי המקום - מזונותי דחוקים דירתי דחוקה:

663 בקלנבו - שם מקום:

664 שברי כלי חרס - שמבשלים בהן קדשי קדשים ובליעתן נאסרת משום נותר וטעונין שבירה כדכתיב ויקרא ו׳:כ״א וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ושבירתו במקום קדוש כדאמרי' התם בזבחים בפרק דם חטאת זבחים דף צג: ואם אין נבלעין נמצאו אשפתות של שברים בעזרה:

665 מוראה ונוצה - של עולת העוף:

666 ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה - בכל בקר נותנן עם תרומת הדשן במזרח של כבש כדתנן גבי תרומת הדשן תמיד פ"א משנה ד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והולך במזרחו של כבש כעשר אמות מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה וקרא נמי דמוראה ונוצה הכי כתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן ויקרא א׳:ט״ז:

667 פסולי תלתא הוו - פסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים תלת ניסי חשבתינהו:

668 בלועין תרי הוו - דשברי כלי חרס הוה חד ומוראה ונוצה וכל הניתנים שם חד הוה:

669 סילוקו כסידורו - כשמסלקין אותו עדיין הוא חם:

670 חום ביום הלקחו - שהוא חם ביום שנלקח משם והאי קרא בלחם הפנים כתיב בספר שמואל:

671 מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת והרי כל החלל לא היה אלא כ' על כ' שנאמר מלכים א ו׳:כ׳ ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום:

672 כרובין בנס היו עומדין - גופי הכרובים שעשה שלמה עומדין בארץ אצל ארון אחד בצפון ואחד בדרום שם ובכנפיהם עשרים אמה פרושות מקיר אל קיר כדכתיב כנף הכרוב חמש אמות נמצאו הכנפים מחזיקים את כל החלל נמצא עובי הגוף אינו מן המדה:

673 דבראי - מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל:

674 מכלל שהוא טמא - שמקבל טומאה:

675 עשוי לנחת - שאינו מיטלטל וכלי עץ לענין טומאה הוקש לשק שנאמר ויקרא י״א:ל״ב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וגו' מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ מיטלטל מלא וריקן ואף על גב דשלחן מצופה בזהב בטל ציפוי לגביה כדאמרינן בשילהי חגיגה שאני שלחן דקרייא רחמנא עץ:

676 שמגביהין אותו - ומראין אותו לחוץ:

677 ירעש כלבנון פריו - ירעש פריו של ישראל כפירי הלבנון אלמא יש פירי בלבנון ולבנון הוא בית המקדש ומהו הרעש כשהרוח נושבת והן מקישין זה לזה רועשים ונשמע קולם:

678 דקביעי - קבועים ועומדים תמיד במקומן:

679 רבוצה כארי - גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה היתה דומה לארי רובץ:

680 ויש בה ממש - בשלהבת שלה:

681 כי קאמרי' - דמעלה עשן בהדיוט קאמרי' באש הדיוט שהיו מביאין אצלה:

682 וארצה בו ואכבד - חסר ה"א בנבואת חגי כתיבא ובבית שני משתעי קרא:

683 ארון כפורת וכרובים - כוליה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך:

684 דוחה אש - ממקומה להלן:

685 דחולין - מן הקדחת שהוא כאש וצמא למים ואינו חפץ לאכול:

686 דגבריאל - שירד להציל חנניה מישאל ועזריה שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו כדאמרינן בערבי פסחים דף קיח.:

687 הושיט אצבעו - בסנהדרין הוא בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין דף לח: גבי כיתות של מלאכים שאמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו:

688 מוצאי י"ט האחרון של חג - שמאתמול נתחתם גזר דינם על גשמי שנה כדתנן בחג נידונין על המים:

689 נוטה כלפי צפון - שרוח דרומית נושבת ופירותיהן מרקיבין ואינן יכולין לאוצרן ופותחין ומוכרין אותן בזול:

690 הכל שמחים - שרוח מערבית שקולה היא ומביאה גשמים לפי הראוי לא הפירות מרקיבין ותבואת הזרע מצלחת ואין רעב בעולם:

691 הכל עצבים - שהוא רוח המייבשת את הזרעים כדאמרינן במסכת גיטין דף לב. אפי' שופתא בקופינא דמרא רפיא:

692 האי מרבה דידיה - צפונית מגדלת הראויין לשלחן:

693 הא לן והא להו - מזרחית יפה לארץ בבל שהיא ארץ לחה מחמת מימיה לעולם ולארץ ישראל קשה שהיא ארץ הרים ובקעות וממהרת ליבש: